מורשת שיטור קולוניאלי: חסינות מעונש על הרג פלסטינים

מאת: עו״ד סוהאד בשארה 

(פורסם לראשונה באתר שיחה מקומית)

אירועי אוקטובר 2000, שאנחנו מציינים היום 20 שנה, היו אחד האירועים המכוננים בחייהם של הפלסטינים אזרחי ישראל. בציבוריות הישראלית, כך נדמה, הם נתפסו לכל היותר כצירוף של מחדלים משטרתיים וממסדיים. כך נתפשו גם הפרסומים החדשים על טיוח החקירה של הרג יעקוב אבו אלקיעאן. אולם כדי להבין מדוע גם באוקטובר 2000 וגם במקרה של אבו אלקיעאן המערכת נכשלה בהעמדה לדין של האחראים במשטרה להרג אזרחים פלסטינים יש לבחון את הדברים בהקשרם המלא.

מאחר שהממסד המשטרתי קשור בטבורו ולאפיוניו ולערכיו של המשטר במסגרתו הוא פועל, מן הנכון לשרטט קו מקשר בין המשטרה וחוסר היכולת לדרוש ממנה אחריות להרג אזרחים פלסטינים לבין הבניית המשטר בישראל ככזה המושתת על עליונותם ושליטתם האתנית של היהודים במדינה.

בבחינה היסטורית ניתן לומר כי מאז היווסדה, המשטרה בישראל נטלה על עצמה שני תפקידים עיקריים ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית: דיכוי כל מחאה פוליטית נגד מדיניות הממסד, ושיטור מוגבר לתחזוק המדיניות הגיאו-פוליטית האתנית בישראל. במסגרת הזו נכללת גם תמיכה באכיפת הריסת בתים ופינוי כפרים, כפי שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהקמת יחידת יואב כיחידה ייעודית לשם כך  בספטמבר 2011.

בין האירועים הבולטים המבטאים את התפקיד הזה שנטלה עליו המשטרה ניתן למנות את דיכוי מחאת יום האדמה כנגד הפקעת קרקעות בסח'נין, עראבה ודיר חנא שבגליל, שבמהלכו נהרגו ששה  אזרחים ומאות נפצעו בשנת 1976; הריגתם של 13 מפגינים ופציעתם של מאות אחרים שמחו באוקטובר 2000  נגד מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים; הרג יעקוב אבו אלקיעאן בינואר 2017 והריסת ביתו על מנת לפנות את כפרו להקמת ישוב יהודי; והאלימות המאפיינת את התנהלות המשטרה מול רובן המכריע של הפגנות אזרחים פלסטינים, ממחאה נגד הרס בתים דרך הפגנות נגד התקפות והרג אזרחים בעזה ודוגמאות רבות נוספות.

 

המשטרה מחליפה את הממשל הצבאי

הפעולות האלה של המשטרה אינן מקריות. עם תום הממשל הצבאי שנכפה על רוב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל בין השנים 1948 עד 1966, המשטרה תפסה  למעשה חלק עיקרי מתפקידיו המהותיים. ביטוי לתפיסה הזו אפשר למצוא בדיונים להיערכות לסיומו של הממשל הצבאי, כמו הישיבה שנערכה בלשכת שר הבטחון ביום 27.2.1966 שבה נידון, בין היתר, תפקיד המשטרה ביום שאחרי.  המסמך המתעד את הדיון, שסווג בזמנו כ"סודי ביותר", נחשף  ופורסם על ידי ״עקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי פלסטיני״. מדובר במסמך מכונן המציג את המשטרה, בהרבה מובנים, כמחליפה של המשטר הצבאי וכאמונה על שיטור 'בטחוני' מדכא במהותו, שבא לשרת את האינטרסים הפוליטיים והגיאו-פוליטיים של המשטר בישראל.

כדי שתוכל להחליף את הצבא, ניתנו למשטרה שני כלים נורמטיביים קולוניאליים – פקודת המשטרה ותקנות ההגנה שעת חירום – אשר חוקקו על ידי המנדט הבריטי בפלסטין ואומצו במערך החוקים בישראל, עם שינויים. כך הופקדה המשטרה כאחראית על "ההוצאה לפועל של תקנות ההגנה בכל התחומים: צווי הגבלה אישיים, סגירת שטחים וכיו"ב". היא גם הוסמכה להפעיל תקנות ההגנה "לשם מילוי תפקידיה כאחראית על הסדר הציבורי בסקטור הערבי ועל הבטחת שלום האזרחים הערביים בישוביהם ובישובים מעורבים (עם אוכלוסייה יהודית)". זיכרון הדברים של הישיבה מטיל על המשטרה גם לעזור למנהל מקרקעי ישראל ב"שמירה" על קרקעות המדינה ובביצוע צווי הריסה.

המסמך משרטט גם את מערך היחסים ושיתוף הפעולה האינהרנטי בין הצבא והמשטרה לשם מילוי תפקידה "המפקדים הצבאיים יפעילו את תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 – מלבד לצרכים של צה"ל – רק לצרכי ש.ב.כ. והמשטרה. הם לא יתערבו בשיקולים המקצועיים של גורמי בטחון אלה מטעמם נתבקשה הפעלת התקנות. אך משום שהאחריות המשפטית והציבורית לגבי הפעלת התקנות מוטלת על המפקדים הצבאיים, הם רשאים מטעמים אלה להימנע מהפעלתן."

כדי לשלב בין הגורמים השונים, הוקמו שני סוגי ועדות מתאמות בין המשטרה, הצבא, השב"כ ומשרד היועץ לענייני ערבים: הסוג הראשון כלל ועדות מייעצות ליד אלופי הפיקוד האזוריים שכל אחת מהן הורכבה מקצין המטה הפיקודי, נציגי שב"כ, המשטרה, ולשכת היועץ לענייני ערבים. השב"כ והמשטרה היו הגורמים המכריעים בוועדות מייעצות אלה ביחס לשימוש בתקנות שעת חירום, כל אחד בתחום סמכותו ואחריותו הייעודית; הסוג השני היה ועדות מרחביות שהורכבו מנציגי שב"כ, המשטרה, היועץ לענייני ערבים וקצין המטה הפיקודי. תפקיד ועדות אלה היה "להחליף אינפורמציה במידה מכסימלית ולתאם בדרג מרחבי את פעולות הגורמים בכל העניינים האזרחיים הנוגעים לסקטור הערבי שיש להם השלכה ביטחונית, ולהיפך – בכל ענייני הבטחון הנוגעים לסקטור הערבי שיש להם השלכה ציבורית".

זכרון הדברים הזה קשר את המשטרה בקשר הדוק לשלטון המרכזי ולמאפייני יחסי הכוח שלו. תכליתה העיקרית של המשטרה, על פי המסמך, הוא לשרת את האינטרסים הפוליטיים של המשטר. בכתיבה המדעית שיטור כזה תואר  כ'שיטור קולוניאלי'.

המשטרה מתחזקת את המורשת של הכיבוש מ-1948

דוגמה נוספת לאופן החשיבה הזה בא לידי ביטוי שנים רבות מאוחר יותר, בספטמבר 2000, חודש בלבד לפני אירועי אוקטובר. המשטרה ערכה אז תרגול משטרתי, שנקרא "משחק מלחמה", באזור שפרעם. דברי ההסבר שניתנו לפני פתיחת התרגיל, ששמו היה "רוח סערה", לא הותירו ספק לגבי הקשר שראתה המשטרה בין הכיבוש ב-1948 לתפקידה המשטרה היום. "ברוכים הבאים למשחק מלחמה 'רוח סערה'", נכתב בדברי ההסבר לתרגיל. "אנחנו מתארחים היום ומארחים היום את כולכם במרכז ללימודי משטרה ולפני כ-52 שנה הגזרה הזאת, שאנחנו נמצאים עליה, נכבשה על ידי חטיבה שבע וחטיבת גולני. התאריך המדויק: 14.7.48 .והנה, 52 שנה לאחר מכן, אנחנו עוסקים כמעט באותן סוגיות, אמנם לא כיבוש הארץ, אבל שמירתה." ואכן  את תפקוד המשטרה במסגרת אירועי אוקטובר, שהתרחשו זמן קצר מאוחר יותר, אפשר לתאר כ"רוח סערה", כפי שאפשר לתאר אירועים נוספים בהקשר הזה, לפני ואחרי אותו תרגול.

"משחק מלחמה" ו"רוח סערה" מתמצתים באופן מדויק את המורשת הקולוניאלית של הממסד המשטרתי. התופעה הזו אינה מייחדת דווקא את המשטר בישראל. כך למשל, משטרת דרום אפריקה סייעה לצבא לדכא  מחאות כנגד המשטר. המשטרה שם גם פעלה לאכיפת חוקי האפרטהייד וההפרדה הגזעית עד לפירוקה המוחלט בשנות התשעים, אחרי נפילת משטר האפרטהייד. שיטור בדרום אפריקה היה, הלכה למעשה, שיטור של יחסי הכוח הגזעיים במדינה, ודיכוי כל צורה של התנגדות פוליטית. דוגמא נוספת ניתן למצוא גם בתפקיד ההיסטורי של השיטור בתמיכה ותחזוק חוקי העבדות, הסגרגציה והאפליה הגזעית בארה"ב, שאת שרידיו ניתן לראות בהתנהלות המשטרה אל מול אוכלוסיית השחורים בארה״ב גם כיום.

בדומה לשיטור הקולוניאלי בדרום אפריקה ובארה"ב, המערך המשטרתי בישראל מתאפיין בהיבט עיקרי נוסף – חסינות והיעדר אחריותיוּת. לאחר כל אחד ואחד מהאירועים – מאירועי יום האדמה דרך אוקטובר 2000 ועד להרג של אבו אלקיעאן, מערכת 'אכיפת החוק' נהגה באופן שיטתי ומכוון באי אחריותיות כלפי המערך המשטרתי.

כשלאחרונה נחשף בתקשורת כיצד מח"ש התבקשה לא לחקור את השוטרים בקשר להריגתו של אבו אלקיעאן, נטען שהדבר נעשה מ"שיקולים פוליטיים". אולם אם מחברים את ההחלטה לא לחקור את השוטרים שהרגו את אבו אלקיעאן ב-2017 להחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי מח"ש באוקטובר 2000 ולא להעמיד מי מהאחראים לדין, בניגוד להמלצות ועדת אור, אפשר לראות כאן 'הגיון' מתמשך.

את החלטת פרקליט המדינה במקרה של אבו אלקיעאן אפשר  לראות לא רק כניסיון להגן על האחראים להרג, אלא ככתב הגנה על תפקיד המשטרה במערך הממסדי הכולל. המשטרה היא שומרת הסף של מערכת החוק הקולוניאלית, ומערכת החוק צריכה לשמור על מי ששומר עליה. כל החלטה אחרת,  שיש בה משום נטילת אחריות כלשהי להרג ולאלימות כלפי אזרחי המדינה הפלסטינים, תיראה בעיני הממסד כהתרופפות בלתי רצויה במערך המהודק היטב. המשטרה נתפסת, בהקשר הזה, כמו הצבא, הפטור אף הוא מאחריות בשעה שהוא ממלא את תפקידו הקולוניאלי המדכא בגדה המערבית ובעזה. החייל והשוטר נתפסים כממלאים אותו תפקיד במערך הזה. על האחריות של שניהם צריך לחוס.

 

מרווח "טעויות" לגבי ירי באזרחים פלסטינים

אך חוסר האחריותיות לא מוגבל רק לאלימות משטרתית ולהרג אזרחים פלסטינים באירועים מחאתיים באופיים. הוא משתרע גם אל הרג אזרחים פלסטינים בקונטקסטים לא מחאתיים. כך, מאז מאורעות אוקטובר 2000, נהרגו עשרות אזרחים פלסטינים על ידי שוטרים ללא כל נטילת אחריות, כאשר ברור שהזהות האתנית של הקורבן מהווה אלמנט מהותי באי נטילת האחריות. המחשה בולטת בהקשר הזה היא התעקשות פרקליטות המדינה שלא להעמיד לדין את השוטר, שירה בגבו של ח'יר חמדאן מכפר כנא בנובמבר 2014 והרגו. המורשת הקולוניאלית בשיטור תמיד תרשה לעצמה מרווח "טעויות" רחב מאוד ותרבות של יד קלה על ההדק ביחסה לאוכלוסייה המשוּטרת.

מאפיין נוסף למורשת קולוניאלית בשיטור בישראל מתבטא בהיעדרו של שיטור קהילתי בישובים הערביים.  שיטור, שטובתה ורווחתה של האוכלוסייה המשוטרת אינם ניצבים בראש מעייניו, גורם לריחוק וניתוק בין האזרחים ובין המשטרה והופך את יחסי הגומלין ביניהם לחשדניים ונעדרי אמון. המאפיין הזה בא לידי ביטוי,  בין היתר, בכשל המערכתי העקבי בפענוח מקרי אלימות ורצח בתוך החברה והיישובים הערביים. לפי דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת מפברואר 2018,  בכ-70% ממקרי הרצח שלא פוענחו בין השנים 2014 – 2017 – הקורבן היה אזרח פלסטיני. מבדיקה שערך עיתון הארץ ופורסמה בדצמבר 2019 עלה כי רק קצת יותר משליש מ-91 מקרי רצח בחברה הערבית ב-2019 פוענחו, בהשוואה ל- 60% פענוח בחברה היהודית.

עם נפילת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ועליית ה-ANC לשלטון, אחת המשימות הראשונות היתה לפרק את הממסד המשטרתי,  והבנייתו המהותית מחדש, הן מערכתית והן נורמטיבית. זו היתה התחלה חדשה ביחסים בין העם בדרום אפריקה ובין רשויות הממשל. התחלה חדשה זו כללה מערך משטרתי ואחריותי עם תובנות חברתיות ופוליטיות חדשות. ועל אף פי כן, שירותי המשטרה במובן הקהילתי שלהם נותרו עדיין חלום רחוק בדרום אפריקה, כפי שקורה במדינות רבות בעולם הסובלות מהתפשטות תרבות של אלימות בשירותי המשטרה.

ההיסטוריה של השיטור בישראל וכן הניסיונות של עמים רבים מלמדים אותנו כי דרישה לתובנות חדשות ביחס המשטרה לאוכלוסייה הפלסטינית צריכה להיות חלק בלתי נפרד מתובנות שמפרקות את יחסי הכוח הממוסדים במשטר בישראל, המושתתים כיום על עליונות ושליטה אתנית.

עו״ד סוהאד בשארה היא מנהלת היחידה לקרקע, תכנון ובנייה בעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ודוקטורנטית במשפטים בקינגס קולג’ לונדון.