20% מהאוכלוסייה על 2.5% מהקרקע

מייסאנה מוראני | פורסם בעיתון “הארץ” ב- 14.5.2015

אחרי 13 שנים של מאבק משפטי, החליט בשבוע שעבר בית המשפט העליון לאשר סופית את פינויו של הכפר עתיר-אום אל-חיראן על אלף תושביו. בית המשפט הכשיר את הפינוי בטענה שהמדינה — שהיא הבעלים של הקרקע ומי שנתנה את הרשות לשהות בקרקע — יכולה גם לבטל את הרשות שניתנה, ולפנות את המתיישבים.

בהחלטתו זו, התעלם בית המשפט מכך שהמדינה היא זו שהעבירה את התושבים לשטח לפני 60 שנה, לאחר שפינתה אותם מאדמתם, עליה התגוררו עד הנכבה ב–1948. במהלך 60 שנים הללו נולדו אנשים בכפר, גדלו, התחתנו, בנו בתים, הולידו ילדים ואף נולדו להם נכדים. יתרה מזו — בית המשפט לא התייחס לעובדה שלפי התוכניות, המדינה אינה מייעדת את השטח למטרה שונה — יוקמו עליו בתים ויתגוררו בהם אנשים, בדיוק כמו היום, אך אלה לא יהיו תושבי אום אל-חיראן הבדואים, אלה תושבים יהודים.

לא רק מעובדות ברורות אלה התעלמו השופטים בהרכב שדן בערעור על ההחלטה. בעודם נתלים בדקדוקים משפטיים, שיאפשרו למדינה לשנות את דעתה ולפנות את התושבים באופן חוקי, הם מתעלמים מכללים משפטיים אחרים, אשר היו אמורים לגרום למדינה לשקול את החלטתה מחדש.

כך, למשל, רשויות התכנון התבססו מלכתחילה על ההנחה המוטעית כי התושבים המקוריים פלשו לקרקע, ועל כן אין להם זכות בה. כמו כן, לפי הודאתו של נציג המדינה בפני בית המשפט, אפילו לא נשקלה האפשרות לשלב את תושבי הכפר ביישוב החדש המתוכנן, כפי שההגינות מחייבת.

באחרונה ביקשו חברי הכנסת מהרשימה המשותפת שיוקם צוות מקצועי לטיפול כולל במצוקת הדיור במגזר הערבי, וכי עד לבחינה של פתרונות לטווח ארוך, יוקפאו צווי ההריסה שהוצאו. היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, לא נענה להצעה. הוא עומד על אכיפה — בשם שלטון החוק כמובן — ואם יהיו השגות, ייבדק כל מקרה לגופו.

זוהי דוגמה נוספת לדרך שבה מסתתרות הרשויות מאחורי הוראותיו היבשות של החוק, מבלי לראות את התמונה הכוללת. לכאורה, החלטתו של וינשטיין נעשתה תוך אימוץ העיקרון של "עיוורון מגזרי", אך גישה כזו מתעלמת מן האפליה שבה נוקטת מדינת ישראל על שלל רשויותיה כלפי החברה הערבית בתחומי הקרקע והדיור. האפליה הממוסדת הזאת היא שאחראית לאופי הקולקטיבי־אתני של הבנייה ללא היתר ביישובים הערביים.

נוח לשכוח כי מצוקת הדיור ביישובים הערביים נובעת במידה רבה מהגדרה של שטחי שיפוט מצומצמים, שלא כוללים בתוכם קרקעות מדינה ושלא הורחבו מעולם — 20 אחוז מהאוכלוסייה מתגוררים על 2.5 אחוזים מהקרקע. היא נובעת מכך שברוב היישובים הערביים אין תוכניות מתאר עדכניות, ומאפליה עקבית בהקצאת משאבים — רק 5 אחוזים מהמכרזים שפירסם מינהל מקרקעי ישראל לדירות חדשות בשנת 2014 היו ביישובים הערביים; והיא נובעת מהדרה שיטתית מהטבות ותמיכות ממשלתיות, דוגמת תוכנית "מחיר מטרה", אשר תיושם ב–30 יישובים שכולם יהודיים, ולא ביישוב ערבי אחד.

במצב כזה, הופכת הבנייה ללא היתר לכורח המציאות ביישובים הערביים. שלטון החוק, גם במובנו הפורמלי, מניח כי לאזרח ניתנה אפשרות סבירה לפעול על פי הוראות החוק, אך הוא בחר שלא לנהוג כך. אולם בכל הקשור לבנייה ללא היתר, רשויות המדינה מכשילות את האזרחים בעבירות של בנייה ללא היתר, או למצער, תורמות לכך תרומה ניכרת.

ההתעלמות מכך שמדיניות ממוסדת יצרה את השוני בין מגזרים בהתייחס לחוקי התכנון והבנייה, וההתעקשות על אכיפה דווקנית, הופכות את המונח "שלטון החוק" ללא יותר מכיסוי ביורוקרטי פורמלי. למעשה, הוא עומד בסתירה למהות של שלטון החוק, שכן חובתה של רשות מינהלית, בבואה להפעיל את סמכותה, לחתור לשוויון לא רק במובנו כיחס שווה לשווים, אלא גם יחס שונה לשונים.

כך משמש הפורמליזם המשפטי כלי יעיל למדינה להתנער מאחריותה ליצירת המצוקה כאשר מדובר בחברה הערבית. בהחלטה בעניין אום אל־חיראן, מסרב בית המשפט לראות את ההיבטים האנושיים, החברתיים, ההיסטוריים והפוליטיים, ומתעלם מאחריותה של המדינה למצב שנוצר. תחת זאת הוא נתלה באפשרות החוקית לבטל את הרשות שניתנה ולפנות את התושבים.

גם היועץ המשפטי לממשלה, בסירובו לחפש פתרון כולל לבעיית הבנייה ללא היתר, מגן על שלטון החוק במובנו הפורמלי בלבד, תוך התעלמות מכך שמדיניות ממוסדת ארוכת שנים היא שיצרה את מצוקת הדיור הקשה בחברה הערבית.

עו"ד מוראני עובדת במחלקת קרקע ותכנון במרכז עדאלה — המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל