עדאלה בפני וועדת האו"ם נגד עינויים: חובה על ישראל לקבוע בחוק שעינויים הם פשע

ב-3 וב-4 במאי 2016, סקרה ועדת האו"ם נגד עינויים את העמידה של ישראל בדרישות אמנת האו"ם נגד עינויים, יחס אכזרי, לא אנושי ומשפיל או ענישה. ישראל אשררה את האמנה ב-1991, וכמו מדינות חברות אחרות, נתונה לביקורת שוטפת מצד ועדת האו"ם נגד עינויים. מרכז עדאלה, מרכז אל-מיזאן לזכויות אדם וארגון רופאים לזכויות אדם הגישו לוועדה דוח ארגונים לא ממשלתיים משותף ונכחו בישיבת הביקורת בג'נבה. בדוח המשותף הודגשו הסוגיות הבאות:

• עינויים טרם הוכללו ברשימת הפשעים בספר החוקים הישראלי, ו"צורכי ביטחון" משמשים לגרוע מהאיסור המוחלט החל על עינויים, וכפועל יוצא מכך עדיין מרבים לענות פלסטינים, בייחוד בשטחים הפלסטינים הכבושים, ולנקוט כלפיהם יחס אכזרי, לא אנושי ומשפיל וכן ענישה;
   
• השב"כ והמשטרה עדיין פטורים מחובת תיעוד חזותי או קולי של חקירת עצורים ביטחוניים;
   
• סדרי דין נוקשים החלים על חקירה פלילית מפרים זכויות גישה של עצירים אל עורכי דין, שופטים ורופאים בלתי תלויים;
   
• במסגרת חקיקה מוצעת להתמודדות עם טרור, נקוטה הגדרה גורפת מדי ל"טרור" ול"ארגון טרור" שעלולה לגרור אכיפה מפלה;
   
• ישראל ממשיכה לעכב פלסטינים על יסוד חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים מ-2002, המתיר לה לאסור אזרחים בלא הליך הוגן, ובהתבסס על ראיות חסויות;
   
• שימוש גובר וחמור במעצר מבודד ועלייה תלולה במספר המעצרים המנהליים, לרבות של קטינים פלסטינים;
   
• שימוש מוגזם בכוח מצד המשטרה והתעללות, לרבות גל עכשווי של הוצאות להורג בלא משפט של פלסטינים;
   
• התעמרות בדייגי עזה ובחולים מעזה המבקשים סעד רפואי מחוץ לרצועה;
   
• אי נתינת דין בגין הפרות צבאיות של החוק הבינ"ל מצד ישראל, בייחוד בעזה, והעדר גישה לבתי משפט ישראלים לפיצוי עליהן.

להלן הנקודות שהעלו הארגונים בפני חברי הוועדה בישיבת הארגונים הלא ממשלתיים:

• הוצאתם להורג בלא משפט של פלסטינים, בעיקר בירושלים המזרחית, שלא מסכנים חייהם של אנשי כוחות הביטחון או כל אחד אחר, כשלון המשטרה לחקור אותן והחזקת גופות הפלסטינים ההרוגים במשך חודשים ארוכים;
   
• החוק להזנה בכפייה כאמצעי עינויים, השימוש הגובר בבידוד של אסירים, לרבות קטינים, וחקיקה דרקונית חדשה שנוטלת מעצירים פלסטינים את ההגנות המנהלתיות ואת הזכויות הבסיסיות להליך הוגן;
   
• המשך המצור על עזה והשלכותיו החמורות על האוכלוסייה האזרחית;
   
• אי הציות הכללי של ישראל לדרישות האמנה, וכישלונה ליישם את מסקנות הוועדה ב-25 השנים שחלפו.

להלן עיקרי הדברים מישיבת הביקורת:

• המשלחת הישראלית הצהירה שמשרד המשפטים מגבש חוק שיעגן עינויים כפשע בישראל, אך לא סיפקה כל מידע אודות ההגדרה שתאומץ או לוח הזמנים המתוכנן עד לסיום החקיקה. הטמעת פשע העינויים בספר החוקים הישראלי הוא חלק בלתי נפרד מאימוץ האמנה, שישראל אמצה לכאורה לפני 25 שנה. רב המרחק בין דיון בחוק לחקיקה ממש. יתר על כן, קיומם של "צרכי ביטחון" היא פרצה פעורה בחוק, שמסייגת למעשה את האיסור הגורף נגד עינויים של ועדת האו"ם נגד עינויים, שישראל אינה סרה למשמעתה בעקביות כבר 25 שנה.
  
   
• ישראל טענה שהמשטרה הקימה יחידה ל"פשיעה לאומנית" בגדה המערבית ב-2013 להגביר את ביטחונם של הפלסטינים. אולם, ארגון יש דין מציין שרוב החקירות שהיחידה הזאת קיימה היו בעבירות שביצעו מתנחלים נגד כוחות הביטחון הישראלים. על פי הנתונים הרשמיים, 1.9% בלבד מתלונות של פלסטינים בגדה המערבית נחקרות ברצינות ומובילות להעמדה לדין והרשעה חלקית או מלאה. הנתון הזה מעורר ספקות כבדים ביחס לטענות ישראל שהיא אוכפת את החוק בשטחים הפלסטינים הכבושים.
  
   
• מבקרת תלונות נחקרים בשב"כ הודתה שאף לא אחת מהתלונות על עינויים שהיא חקרה הסתיימה עד היום בתביעה, וזאת בשל מחסור בראיות. על פי הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, הוגשו יותר מ-1000 תלונות כאלה בעשור האחרון ואיש לא הועמד לדין. בתגובה, ציין יו"ר הוועדה שנראה כי למבקרת תלונות נחקרים בשב"כ אין בעצם סמכות ליזום חקירות פליליות.
   
• המשלחת הישראלית טענה שמתקיים דיון חוזר בחוק התיעוד החזותי או התיעוד הקולי, הפוטר את השב"כ והמשטרה מתיעוד חזותי או קולי של חקירת חשודים ביטחוניים לכאורה, ושאפשר שיוצבו מצלמות טלוויזיה במעגל סגור כדי שניתן יהיה לפקח על חקירות ולדווח לשב"כ על הפרת זכויות במהלכן. בתגובה ציינה הוועדה שהקלטות מסוג זה לרוב אינן נשמרות, ושלכן, בפועל לא תעמוד לרשות נחקרים שעונו ההוכחה המצולמת הזאת להצגה בבית המשפט, וכך תישלל מהם הגנה מהותית. מכאן שהפתרון הזה אינו עונה על דרישות ועדת האו"ם נגד עינויים.
  
   
• בניגוד מובהק לנתונים שנאספו ופורסמו לאחרונה בידי הוועד הישראלי נגד עינויים, המשלחת הישראלית טענה שמקרים של החזקה בבידוד הם נדירים ביותר, קצרי טווח, לא משמשים לצורכי חקירה, ושבהתאם לחוקי מנדלה החדשים אין דין "הפרדה" כדין בידוד, שכן במקרה הראשון אסירים נהנים ממגע אנושי עם צוות בית הסוהר. חברי הוועדה הביעו דאגה עמוקה מהפרדה או בידוד ארוכים של פלסטינים, ובייחוד משימוש בבידוד כלפי קטינים.
  
   
• בהתייחס לפיצוי אזרחי בגין נזקים לפלסטינים בשטחים הפלסטינים הכבושים, מנתה המשלחת הישראלית 196 תלונות של פלסטינים, מתוכם 85 מעזה, שתלויות ועומדות במערכת המשפט הישראלית האזרחית. המשלחת טענה שבתי המשפט הישראלים פתוחים לשמוע תביעות אזרחיות מצד פלסטינים, אולם היא סירבה להכיר באי הייתכנות שתביעות כאלה יידונו בפועל בשל מכשולים כספיים, משפטיים, תחבורתיים וחוקיים, שלכל עניין וצורך הם בלתי עבירים, ובפועל מונעים גישת פלסטינים לצדק.
  
   
• המשלחת הישראלית מנתה את קומץ החקירות המקדמיות והפליליות שנפתחו (225 ו-8 בהתאמה, עם הרשעה 1) על ידי התובע הצבאי הכללי בחלוף שנתיים מההתקפה הישראלית על עזה ב-2014. אולם המשלחת לא הזכירה, שהרוב המכריע של התלונות הפליליות נותרו בלא מענה או שכבר נסגרו. כמו בעבר, המחדל הזה מוכיח שישראל באמת אינה מעוניינת לבצע חקירות לא תלויות או לדון בתביעות בהתאם לאמות מידה בינ"ל. החסינות שנובעת מכך והעדר גישה לצדק לפלסטינים מוכיחים כאלף עדים על הכישלון המוחלט של המנגנונים מבית.