האם עינויים נחשבים לפשע בישראל?

למרות שישראל אשררה את אמנת האו"ם נגד עינויים ואת אמנת האו"ם בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות לפני יותר מ- 20 שנה, החוק הישראלי עדיין לא תואם את האמנות ולא כולל הגדרה של עינויים כפשע כפי שהיא מופיעה באמנות אלה. בחודש אוקטובר השנה מועצת זכויות האדם של האו"ם האיצה בישראל לאסור באופן מפורש עינויים והתעללות (פיזיים או פסיכולוגיים), לחדול משימוש בטענת ה"צורך" כהצדקה לביצוע עינויים, לחדול משימוש ב"לחץ פיזי מתון" כשיטת חקירה ולהקליט אודיו/וידאו חקירות של "חשודים ביטחוניים".

יתרה מזו: החוק הישראלי אינו תואם את פסיקת בג"צ משנת 1999 שבה נאסר השימוש בעינויים ברוב המקרים. בהיעדרו של חוק מפורש המונע או אוסר על עינויים, התקנות הצבאיות והוראות הגופים הביטחוניים, השב"כ והשב"ס, מלאות בפרצות אשר למעשה מאפשרות שימוש בעינויים בצורות שונות והתעללות נגד עצורים פלסטינים במהלך חקירתם, וזאת במטרה להשיג מידע או לסחוט הודאה במעשה.

 

על מנת שהחוק הישראלי יעמוד בהוראות שנקבעו באמנות בינלאומיות של האו"ם, מרכז עדאלה שולח בימים אלה הצעת חוק לכל חברי הכנסת אשר כוללת את התיקונים הדרושים. מטרת החוק היא להביא לכך שעבריינים אשר ביצעו עינויים יישאו באחריות למעשיהם, בניגוד לחסינות שהם נהנים ממנה כעת, ולמנוע סחיטת הודאות בכפייה תוך שימוש בעינויים.

 

בנוסף לפירוט אופנים "רגילים" של עינויים, החוק כולל הגדרה מדוקדקת ביותר, בהתאם לחוק הבינלאומי, של ענישה או יחס אכזרי, בלתי-אנושי ומשפיל כעבירה על החוק, שכרגע נעדרת מספר החוקים. דוגמאות תחת הגדרה זו כוללות יחס לא אנושי לאסירים ועצורים בשעה שמסיעים אותם לדיונים בבתי משפט או לטיפול בבית חולים ברכבים של שירות בתי הסוהר. במהלך הנסיעות האלה, שמתארכות יתר על המידה ללא שום צורך, נמנעת גישתם של האסירים לשירותים, נמנע מהם אוכל ושתייה, והם מועברים בתנאים קשים, לרבות עצורים חולים באורח חמור. דוגמא נוספת היא השימוש באיומים לגרום נזק במהלך חקירה, נגד העצורים עצמם או נגד בני משפחתם, מתוך מטרה לגבות הודאה בכפייה.

 

מבחינת ענישה, בהצעת החוק נקבע כי אדם אשר הורשע בביצוע עינויים יישא בעונש של 15 שנות מאסר, עונש שעשוי להגיע לכדי מאסר עולם במקרה שבו ביצוע העינוי הביא למותו של העצור. בנוסף, אדם אשר יורשע ביחס אכזרי, משפיל ובלתי-אנושי כלפי אסיר, יישא בעונש של 7 שנות מאסר.

 

כמו כן, מרכז עדאלה מציע כי וועדה ייעודית, עצמאית ומקצועית תחקור תלונות בגין עינויים אשר הוגשו ע"י אסירים ועצורים. וועדה זו תשים קץ לסירוב המתמשך לחקור תלונות בתירוץ של "חוסר עניין לציבור". בהצעת החוק נקבע כי הממשלה תממן את עבודת הוועדה ותפצה את קורבנות העינויים, וזאת בהתאם לחוק ההומניטרי הבינלאומי.