נגישות למי שתייה נקיים בכפרים הלא־מוכרים בנגב

תושבי הכפרים הלא־מוכרים בנגב אינם מקבלים אספקה סדירה של מים לשתייה ולשימוש ביתי. במאי 2001 ערערנו לבית המשפט העליון (יחד עם אזרחים תושבי כפרים לא־מוכרים בנגב, המועצה האזורית לכפרים הלא־מוכרים בנגב, אגודת הארבעים, אגודת הגליל, ועמותת רופאים לזכויות אדם) על החלטת בית הדין לענייני מים, שקבעה כי תושביהם של כפרים לא־מוכרים אינם זכאים לחיבור לרשת הארצית.

בפברואר 2003 קיבל בית המשפט את הערעור באופן חלקי וקבע כי מי שתייה הם חלק מהזכות לכבוד וכי איסור גורף פוגע בזכות זו. היות שהתושבים מתגוררים בכפרים לא־מוכרים אין זכותם למים שווה לזכותם של אזרחים הגרים ביישובים מוכרים, אך הם זכאים לנגישות מינימלית למי שתייה. בכך הורה בג"ץ על חיבור שני כפרים מהארבעה למי שתייה.

בשנת 2005 הגשנו תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית דין לענייני מים. בתביעה התבקש בית המשפט לחייב את נציב המים לאשר חיבורי מים בכמות ובאיכות הדרושות על פי דין. בתביעה טענו בין השאר כי המשיבים מפלים את התובעים, בייחוד כאשר הם מאשרים תשתיות וחיבורי מים לחוות בודדים, אף שאלו טרם זכו לאישורי רשויות התכנון הרלבנטיות, ומונעים מים נקיים ונגישים מהתובעים.

משנדחתה התביעה בבית הדין למים ערערנו בשנת 2006 לבית המשפט העליון. ביוני 2011 נקבע בפסק הדין לראשונה כי הזכות למים היא חוקתית, אך לגבי הכפרים הלא מוכרים נקבע כי הם יהיו זכאים רק ל"נגישות מינימלית והומניטרית למים". הערעור התקבל בעבור שלושה מתוך ששת הכפרים בערעור. 

בג"ץ 3586/01, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב ואח’ נגד שר התשתיות הלאומיות, נציב המים, חברת מקורות, שר החקלאות ואיכות הסביבה ושר הפנים.

לקריאה נוספת ראו הודעה לעיתונות