אליק רון ואוקטובר 2000: אז כהיום

מאת: עדן טאטור

(פורסם לראשונה באתר ״העוקץ״)

״הייתי פועל אותו הדבר״, אמר אליק רון ל׳מעריב׳ בראיון המציין 20 שנה לאירועי אוקטובר 2000. ועדת אור שמונתה לחקור את אירועי אוקטובר 2000 שבמהלכם נהרגו 13 מפגינים פלסטינים ומאות נפצעו מירי שוטרים, קבעה שהמשטרה השתמשה בכוח מופרז בניגוד להוראות הפתיחה באש. ניצב אליק רון, שפיקד על המחוז הצפוני של המשטרה שבגזרתו התרחשו מרבית האירועים, נפסל על ידי ועדת החקירה הממלכתית מלהמשיך ולמלא תפקידים ביטחוניים. חרף המלצת הוועדה שמח״ש תחקור את המקרים ותבחן אחריות פלילית והגשת כתבי אישום, מעולם לא נפתחה חקירה כזו כנגד אף לא אחד מהשוטרים עד היום. הריאיון של ניצב (בדימוס) רון, אינו רק משקף באופן חד, שבמקום שבו ניתן פטור גורף מענישה אין גם סיבה להפקת לקחים או להבעת חרטה, אלא אליק רון גם מבטא את התפיסה הנורמטיבית שמחזיק הממסד לגבי המעמד האזרחי של הפלסטינים בישראל: תביעה מהפלסטיני להיפרד מזהותו הלאומית בתמורה לפרידה מתיוגו כאויב.

בדרישתה לפתוח בחקירה פלילית ולהעמיד לדין את האחראים, ההנהגה הפלסטינית עשתה לאורך השנים שימוש גובר בטענה שהיחס כלפי המפגינים אינו יחס ראוי לאזרחים שווי זכויות. בכך, למעשה, ייחסו באופן בלעדי הן ועדת אור והן ההנהגה הפלסטינית, את ההרג והיעדר האחריותיות כלפיו, לאפליה אזרחית בהתעלם מהקשרם המלא של ההפגנות, שהיו חלק מהתקוממות לאומית שחיברה בין פלסטינים משני צדי הקו הירוק.

ואולם הדרישה החוזרת לקבלת אחריות על אירועי אוקטובר לא נושאת פרי, לא בשל אי תיקון של לקות הנוגעת לשוויון, אלא משום היותה של המדינה ישות קולוניאליסטית המבוססת על עליונות גזעית, שדווקא אינה מפרידה בין חלקי האוכלוסייה הפלסטינית, בין אם הם אזרחים ובין אם לאו. הממסד הישראלי מתייחס לקולקטיב הכלל פלסטיני כאל אויב, ומוסד האזרחות בסופו של יום, אף הוא חלק מאותו משטר קולוניאלי.

אירועי אוקטובר 2000 אפוא אינם בבחינת ״תאונה״ או מחדל. כפי שעולה ממסמכי ועדת אור, כבר במאי 1998, הוכנה פקודה בשם ״קסם המנגינה״ כתוכנית מגירה לדיכוי צבאי של הפגנות רחבות היקף של אזרחי ישראל הפלסטינים, בתרחיש של הכרזה פלסטינית על מדינה. הפקודה כללה, בין השאר, הפעלת כוחות ואמצעים מיוחדים כנגד מפגינים, ביניהם הקמת מערך צלפים ושימוש בהם בעת הצורך בשילוב יחידות מיוחדות. כחודש לפני אירועי אוקטובר, קיימה המשטרה משחק מלחמה (״רוח סערה״), אשר נועד לתרגל את הקצונה הבכירה של המשטרה ובעלי תפקידים בכירים אחרים בהתמודדות עם התרחישים דומים לאירועים אשר אכן התרחשו אחר כך.

הדרישה החוזרת לקבלת אחריות על אירועי אוקטובר לא נושאת פרי, לא בשל אי תיקון של לקות הנוגעת לשוויון, אלא משום היותה של המדינה ישות קולוניאליסטית המבוססת על עליונות גזעית

ואכן, פקודת ״קסם המנגינה״ הופעלה בעת אירועי אוקטובר 2000. ממסקנות ועדת אור עולה כי המשטרה ביקשה למשוך מן הצבא 16 נגמ״שים ולסמנם בכיתוב ״משטרה״, במטרה להעביר מסרים חד משמעיים לציבור הערבי, ולהפעילם אם הם לא ייקלטו.

אך חשוב מכך, הפקודה עשתה שימוש במילה ״אויב״ לתיאור אזרחי ישראל הפלסטינים. ההיגיון של הפקודה למעשה מערער את רעיון האזרחות, תוך שהוא מניח כי הפלסטינים הם אויבים במהותם ולכן יש צורך בתגובה ביטחונית במקרה שיצאו למחות ויזדהו עם בני עמם. מהפרוטוקולים של ועדת אור עולה, כי היא אמנם העבירה ביקורת על השימוש במילה ״אויב״ בפקודה, אך היא לא ערערה על עצם קיום פקודה לדיכוי קבוצה מסוימת של אזרחים. נהפוך הוא, הפקודה התקבלה לא רק כלגיטימית, אלא שהוועדה התמקדה אך ורק בכשלים מערכתיים על יישומה, וביקרה את המשטרה שלא נערכה כראוי בהתאם לדרישותיה. בכך, באופן מובלע, הודתה הוועדה כי היא מקבלת את הנחת היסוד של המשטר שרואה באזרחים הפלסטינים כאויבים. התפיסה שיש להשתמש בכוח בצורה מידתית היא שהביאה למסקנה שיש לבחון אם להעמיד לדין את האחראים לתוצאה.

מאוחר יותר, מח״ש הלכה צעד נוסף כשהחליטה לסגור את התיקים בתואנה שמדובר היה ב״פעילות בתנאי מלחמה״, ובכך ביטלה את האחריות הפלילית על ההרג. גם בהחלטתו של היועמ״ש דאז, מני מזוז, לאמץ את החלטת מח״ש נקבע שאין הצדקה לקבוע אחריות פלילית, אפילו אם הפרו את הוראות הפתיחה באש, משום שמדובר בהפעלת שיקול דעת "כפי שראוי שכל מפקד בסיטואציה כזו יעשה״. והנה, 20 שנה אחר כך, למרות שעשרות צעירים נהרגו בידי שוטרים מאז, מבלי שאיש מהם הועמד לדין על כך – הרי שבמבחן התוצאה הממסד רוקן מתוכן את ההישגים של ועדת אור במישור האחריותיות.

הריגתו של פלסטיני, לא משנה מאיזה צד של הגדר הוא נמצא, לעולם לא תוכר כעבירה פלילית. כך בחסינות שניתנה לכל הדרגים האחראים להרג באוקטובר 2000, וכך גם בפסק הדין העוסק בסוגיית ירי צלפים לעבר המפגינים בצעידות השיבה בעזה בשנת 2018. ההיגיון המארגן של מקרים אלה, על פי עו״ד חסן ג׳בארין, הוא ההבחנה הפוליטית בין ידיד לאויב. במאמרו בכתב העת "עיוני משפט"  הוא מפרט כיצד המשפט הישראלי מתייחס לכלל הפלסטינים כאל קולקטיב שעליו מוחל דין אחיד, ללא קשר לנורמות משפטיות כלשהן, כגון אזרחות או גיאוגרפיה. לדעת ג׳בארין, משום שדוקטרינת האויב קודמת למדינה ולמוסדותיה, המשפט הישראלי מצדיק את השימוש באלימות נגד כלל הפלסטינים. זאת, תוך השעיית שלטון החוק השולל את ההגנות המשפטיות החלות במערכות החוק השונות לכאורה שהם כפופים להן. המשטר הישראלי שולל את הזכויות החוקתיות בתוך גבולות 48 ומבטל את הנורמות של המשפט הבינלאומי ההומניטרי בשטחים הכבושים.

אליק רון היה נוהג אותו דבר היום, משום שבעיניו משתתפי ההפגנות באוקטובר 2000 הם אויב. אף אחד במערכת אכיפת החוק לא נותן לו סיבה לחשוב אחרת. מסקנות ועדת אור אמנם שואפות ברטוריקה שלהן לקדם אזרחות שוויונית, אך כל עוד היא מותנית בוויתור על המאבק לשחרור לאומי, הרי שכל מה שוועדה זו הצליחה לייצר הוא ״אשליית הגישה לצדק״. ניסיון זה חיזק את מה שכבר היה אמור להיות ידוע – עבור המשטר, הפלסטינים תמיד יהיו אויבים. מנגנוני החקירה שהוא מציע החלים על כל הפלסטינים מובילים בסופו של יום לאותה תוצאה. לכן, יש צורך דחוף לייצר מנגנונים אחרים, בלתי תלויים, כדי להביא לאחריותיות על הרג פלסטינים בידי המשטרה והצבא. ואולם, האם אפשרי ורצוי לבקש צדק ממשטר שעוצב על אדנים של דיכוי? האם במדינה שלאחרונה גם עיגנה בחוקתה את זכותה הבלעדית של הקבוצה האתנית השלטת להגדרה עצמית, ניתן לצפות לתוצאות אחרות?

הדרישה לפתיחה בחקירה פלילית אינה מספקת. כדי שערך חייהם של פלסטינים יזכה ליחס שוויוני, דרוש שינוי משטרי כולל שיבטל כליל את העליונות היהודית.

עדן טאטור היא מתמחה בעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, ומשמשת כעורכת כרך מג של כתב העת ״עיוני משפט״