"החוקה הדמוקרטית" שכונן עדאלה נחשבת קפיצה איכותית בשיח המשפטי של הציבור הערבי בישראל. קריאת תיגר על השיח המשפטי הישראלי וניסיון לדחוף אותו לאמץ את הנורמות והעקרונות היסודיים של זכויות האדם האוניברסליות ואת החוק הבינלאומי, עשויים לתמוך בשיח הפוליטי של הערבים אזרחי ישראל בכל הנוגע לדרישה לשוויון לאומי ואזרחי.

 

"החוקה הדמוקרטית" היא התרגום המשפטי של "החזון העתידי" שהציע ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל. שני המסמכים האלה, כמו מסמכים אחרים שפורסמו לאחרונה או שעתידים להתפרסם בקרוב, הם צורך אובייקטיבי של הערבים, החיוני להתפתחותם העתידית.

 

מדינת ישראל אינה יכולה לטעון כי היא חלק מן החברה הבינלאומית הדמוקרטית והחופשית, כל עוד אינה מיישמת את הנורמות הבינלאומיות. "החוקה הדמוקרטית" היא בגדר אתגר שעדאלה הציב לממסד הפוליטי והמשפטי בישראל. ישראל מאמצת את עקרון השוויון כחלק מערכי היסוד שלה, אך אינה נוהגת כמתחייב מן העיקרון הזה. אחד הרכיבים או היסודות של עקרון השוויון הוא אימוץ של עקרונות הצדק החלוקתי והצדק המתקן בין אזרחי אותה המדינה. צדק חלוקתי פירושו חלוקת המשאבים בין האזרחים ללא אפליה, כדי לסגור פערים בין סקטורים שונים בחברה. צדק מתקן פירושו תיקון העוול ההיסטורי, שכולל, כעיקרון, החזרת רכוש וקרקעות שהופקעו באמצעים שרירותיים.

 

החוקה הדמוקרטית של דרום אפריקה היא דוגמה טובה לאימוץ של עקרונות אלה. היא באה לטפל בעוול ההיסטורי שנעשה לילידים בתקופת האפרטהייד, לרבות הפקעת רכוש ואדמות. לא במקרה, על כן, שסעיף מס' 2 במבוא של החוקה הדמוקרטית מטעם עדאלה התייחס לניסיונה ההיסטורי של דרום אפריקה כציון דרך כדלקמן:

 

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה וכתוצאה ממאבקם ארוך השנים והצודק נגד משטרים קולוניאליים, הצליחו עמים רבים להשיג את עצמאותם ולממש את זכותם להגדרה עצמית. בשנים האחרונות התרחשו תהליכים היסטוריים במדינות, שבהן שררה מדיניות של דיכוי והפליה. סיום משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הוא הדוגמה הבולטת ביותר לתהליכים מסוג זה. במדינות אלה הופקו לקחי העבר וקודם פיוס היסטורי, הן על בסיס ההכרה בעוול ההיסטורי שגרמו מדינות אלה לקבוצות שקופחו ודוכאו, והן על ידי שותפות אפקטיבית של קבוצות אלה בהליך קביעת הנורמות החוקתיות. 

 

 

לפיכך, ההישענות על עקרון הצדק המתקן והאי הסתפקות בצדק החלוקתי בחוקה הדמוקרטית מטעם עדאלה, מצביעות כשלעצמן על מצבם המיוחד של הערבים בישראל כקבוצה לאומית שאינה מפרידה בין ההוויה היומיומית שלה לבין ההיסטוריה שלה כקבוצה המשתייכת לעם שנעקר מארצו.

 

אין חולק על כך שחוק התכנון והבנייה הישראלי, שנחקק בשנת 1965, פוגע באופן חמור בעקרון השוויון. בדומה לכך, חלוקת המשאבים והתקציבים, לרבות האדמה והמים, צריכה להתבסס על עקרון הצדק החלוקתי. המשך השליטה של מדינת ישראל על רוב שטחה (יותר מ-93%) באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, וכפועל יוצא מכך חלוקת האדמות האלה לקבוצה אתנית אחת – היהודים – והדרת הקבוצה האתנית השנייה – הערבים – מקעקע את יסודות הדמוקרטיה הישראלית, המעורערים מלכתחילה. בנוסף לכך, עד היום ישראל מסרבת להתמודד עם הסוגיות של הפקעת הקרקעות הערביות, עקירת כפרי הערבים בשנות החמישים וגזילת רכוש הפליטים. כל אלה מחייבים אותנו לדרוש צדק מתקן.

 

עקרונות הצדק החלוקתי, הצדק המתקן וחופש הקניין הם עקרונות היסוד החשובים ביותר ב"חוקה הדמוקרטית" והם הובאו בסעיפים 36-44 של החוקה. טוב עשו יתר המסמכים והחזונות הערביים, שאימצו את העקרונות הללו. החוק הבינלאומי קובע את חשיבותן של זכויות התושבים הילידים על האדמות ואת חשיבות ההגנה על קשריהם הרוחניים והחומריים עם האדמה והמשאבים הטבעיים, על זכותם לפתח את האדמות הללו, על ההכרה בצורות בעלותם השונות על האדמות, על מנהגיהם, על מסורותיהם ועל השבת מה שהופקע מהם.

 

בפרק זה החוקה הדמוקרטית מתמקדת בצורך להשיב את הרכוש הפרטי, את העקורים ואת רכוש ההקדש האיסלאמי (הוואקף), המתבסס על עקרון הצדק המתקן. החוקה הדגישה את חשיבות הבעלות המסורתית על האדמה על ידי הדרישה להכיר בכפרים הערביים הבלתי-מוכרים. עם זאת, סבורני כי סעיף 39 בחוקה, אשר עומד על השבת הרכוש הפרטי, מהווה את ליבתו של הצדק המתקן שמרכז עדאלה קורא לו. הסעיף הזה קובע:

סעיף זה, שאינו גורס "לכל אזרח שהופקעה אדמתו...", מבהיר לחלוטין את מהות הצדק המתקן שאנו דורשים. הצדק הזה אינו מוגבל לאזרחים הערבים בישראל, אלא כולל גם את הטיפול בזכויות הפליטים הפלסטינים לאדמתם ורכושם. יתר על כן, בסעיף 39 הנ"ל יש צד חינוכי חשוב, הואיל והוא מציין את שמותיהם של כל החוקים השרירותיים שבהתאם להם הופקעו אדמותינו ורכוש הפליטים נגזל.

 

הצדק המתקן לפי "החוקה הדמוקרטית" הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר של חברות דמוקרטיות, אשר בעבר הנהיגו מדיניות של הפקעת אדמות ורכוש באורח שרירותי. לכן אי אפשר לדבר על שוויון אזרחי יומיומי בלי להתייחס לסוגיות הנוגעות לתיקון מדיניות העוול ההיסטורי, ובראשן סוגיית העקורים והנכסים שהופקעו, במיוחד לפי חוק נכסי נפקדים.