חוק יסוד: הממשלה

בעבר נגזרו הוראות שעת חירום מפקודת סדרי שלטון ומשפט-1948. סעיף 9 לפקודה איפשר להכריז כי במדינה שורר מצב חירום, והסמיך כל שר לתקן תקנות לשעת חירום למען ביטחון המדינה. סעיף 9 נמחק כאשר חוק יסוד: הממשלה נכנס לתוקף. חוק היסוד נתן את הסמכות להכריז על מצב חירום לכנסת, ובמקרים מסוימים לממשלה. הוא גם מסמיך את ראש הממשלה לתקן תקנות לשעת חירום למען ביטחון המדינה. מדינת ישראל חוקקה עשרות חוקים ותקנות שיישומם נשען על מצב החירום המתמשך שהוכרז בכנסת בשנת 1948 ונמשך עד עצם היום הזה. במצב החירום הקבוע נעשה שימוש כדי לפגוע בזכויות יסוד המוגנות במשפט זכויות האדם הבינלאומי. דוגמאות לחקיקה הנשענת על מצב החירום המתמשך הן: חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) 1979, הנותן למדינה את הסמכות לעצור יחידים במעצר מינהלי לתקופה של שישה חודשים שניתן להרכיה שוב ושוב ללא גבול; הפקודה למניעת טרור - 1948 מונה כמה עבירות פליליות, כולל "חברות בארגון טרור" ו"תמיכה בארגון טרור". הפקודה כוללת כמה הגדרות רחבות של "טרוריזם", ותכופות עושים בה שימוש נגד מנהיגים פוליטיים פלסטינים המביעים התנגדות לכיבוש. כמעט כל המפלגות הפוליטיות בשטחים הכבושים מוגדרות על ידי ישראל כ"ארגוני טרור"; וכן תקנות לשעת חירום: יציאה לחוץ לארץ (1948): לפי תקנה 5 לתקנות שעת חירום, אף אדם אינו רשאי לצאת את הארץ למדינה המוגדרת בחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (1954) ללא אישור משר הפנים או ראש הממשלה. החוק פוגע בראש ובראשונה באזרחי ישראל הערבים, היות שכל המדינות הללו הן מדינות ערביות או מוסלמיות.