חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור)

החוק מאפשר לשר האוצר להפקיע אדמות ל"צורכי ציבור". המדינה עשתה שימוש נרחב בחוק זה, יחד עם חוקים אחרים כמו "חוק רכישת מקרקעין" (1953) ו"חוק נכסי נפקדים" (1950), כדי להפקיע אדמה שהיתה בבעלותם של פלסטינים בתחומי מדינת ישראל. התיקון מאשר את בעלות המדינה על האדמה שהופקעה מכוח חוק זה, גם אם לא נעשה בה שימוש למטרה המקורית שלשמה הופקעה, ומתיר למדינה לא לעשות בה שימוש לצרכים אלה למשך 17 שנים. כן מונע החוק מבעלי הקרקע המקוריים לדרוש את החזרתה של הקרקע המופקעת אם הועברה בינתיים לגורם שלישי, או עם חלפו יותר מ-25 שנה מאז ההפקעה. התיקון מרחיב את סמכותו של שר האוצר להפקיע קרקע לצורכי ציבור אשר כוללים, על פי החוק, הקמה ופיתוח של ערים, ומתירה לו להכריז על מטרות חדשות. החוק החדש מיועד למנוע מהאזרחים הערבים להגיש תביעות להחזרת האדמה שהופקעה מהם, שכן חלפו יותר מ-25 שנה מאז הופקעו רוב רובן של האדמות בבעלות פלסטינית והועברו לרשות גורמים שלישיים, ובהם גופים ציוניים כמו הקרן הקיימת לישראל.