תיקון מס' 4 (2010) לחוק הרשות לפיתוח הנגב, התשנ"א-1991: יישובי בודדים

"התיישבות בודדים" הם כלי שבאמצעותו המדינה מקצה למשפחות יהודיות שטחים של מאות ולפעמים אלפי דונמים לשימושן הבלעדי. התיישבות הבודדים הוקמו כחלק ממידיניות השואפת למקסם את השטחים בשימוש הבלעדי של האוכלוסייה היהודית. בנגב נתפסו התיישבויות אלה כחלק מתוכנית ל"שמירה" על הקרקע מפני דרישות לפיתוח של האוכלוסייה הערבית באזור. בנגב יש כ-60 יישובי בודדים, שהשטח הכולל שבשימוש עולה על 81 אלף דונם. רבים מיישובי הבודדים הוקמו ללא היתר ובניגוד לחוקי התכנון. התיקון, שאושר ביולי 2010, יוצר מנגנון משפטי המאפשר להכיר בכל יישובי הבודדים בנגב ומקנה לרשות לפיתוח הנגב את הסמכות להמליץ למינהל מקרקעי ישראל על הקצאת אדמות להתיישבויות האלה בעתיד. בעוד שהתיקון נותן מעמד רשמי ליישובי הבודדים, המחוברים לכל השירותים הבסיסיים מרגע היווסדם, תושבי הכפרים הלא-מוכרים בנגב, כולם אזרחי ישראל, חיים בלי השירותים הבסיסיים ביותר, לרבות מי שתייה נקיים.