רק כשפוחת לחץ הביקורים של חולים יהודים, יש זמן לחולים ערבים

העדיפות ניתנת תמיד ליהודים. רק לאחר שהרופאים במצפה רמון מסיימים לטפל בהם, מתפנה לוח הזמנים שלהם לביקור במרפאה בכפר הלא מוכר עבדה שבנגב. רק אז זוכים תושבי הכפר לטיפול רפואי בלי לנסוע 26 קילומטר למצפה רמון.

עד 1994 נאבקו תושבי היישוב הלא מוכר עבדה שבנגב על פתיחת מרפאה שתיתן מענה לצורכיהן של 250 המשפחות בכפר. באותה שנה נפתחה בכפר מרפאה בעקבות החלטה של בית משפט. מכיוון שבכפר אין מבנים ציבוריים שיכולים לשמש לצרכים חיוניים, האפשרות היחידה היתה להפעיל את המרפאה במבנה שבו פועל בית הספר.

בתקופה הראשונה שלאחר פתיחתה פעלה המרפאה לפי לוח זמנים רגיל. זמן קצר לאחר מכן החלו שעות הפתיחה של המרפאה להצטמצם. היא פעלה שלושה ימים בשבוע בלבד, בשעות הבוקר או בשעות אחר הצהריים. כיום פועלת המרפאה בעבדה ביום חמישי וביום שישי בלבד, בכל אחד מהם שעתיים בלבד. גם בימים אלה, פתיחת המרפאה בעבדה תלויה בעומס במרפאה של מצפה רמון. אם במרפאה שבעיר הסמוכה יש עומס יתר, תושבי עבדה אינם מקבלים שירות רפואי בכפרם. ברוב המקרים הם נאלצים להמתין כמה שבועות עד שמגיע רופא לכפרם.

כשהתושבים פונים לאחראים ומנסים לברר מדוע אינם יכולים להיבדק על ידי רופא בכפרם, מסבירים להם שהם יכולים לקבל שירות במרפאה של מצפה רמון. כך נוסף סבל מסוג אחר לתלאותיהם של תושבי הכפר, ש-40% מתושביו הם קשישים. רוב התושבים גם אינם דוברי עברית, אינם מחזיקים רשיון נהיגה ואין להם רכב פרטי.

כדי להגיע למצפה רמון בלי רכב, תושבי עבדה נאלצים ללכת ברגל ארבעה קילומטרים עד לתחנת האוטובוס הקרובה. כשהם מגיעים למרפאה, לרוב הם מגלים שהיה עליהם לקבוע תור מראש. "איך יכולתי לדעת לפני כמה ימים שאחלה היום?" שואל אחד מתושבי הכפר.

צוות המרפאה במצפה רמון אינו דובר ערבית, ומרבית תושבי עבדה אינם דוברי עברית. מצב זה יוצר בעיות רציניות ובמקרים רבים מוביל לחוסר הבנה מסוכן. למרות ההנחיות המפורשות של משרד הבריאות, המחייבות לספק שירותי תרגום בכל המוסדות הרפואיים בישראל, המרפאה במצפה רמון, בדומה למאות מוסדות רפואיים בישראל, מכבדת את דוברי העברית, הרוסית והאמהרית, אך מתעלמת משכניהם דוברי הערבית.