העובדות על עזה: הכיבוש, המצור והמלחמה

ביום רביעי, 14 בנובמבר 2012, פתח הצבא הישראלי במתקפה על רצועת עזה. זאת היתה המתקפה הגדולה הראשונה מאז "מבצע עופרת יצוקה" בחורף 2009-2008. המתקפה האחרונה, המכונה "מבצע עמוד ענן", שיעדה המוצהר היה הפסקת ירי הרקטות של מיליציות פלסטיניות הפועלות ברצועת עזה, הביאה למותם של יותר ממאה מתושבי הרצועה ולפציעתם של למעלה מאלף מהם. בדיווחים עדכניים העריך המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA) ש-90 אזרחים פלסטינים נהרגו בעזה, בהם 26 ילדים ו-12 נשים. ארבעה אזרחים ישראלים נהרגו מפגיעת רקטות. הסכם הפסקת אש, שהושג ב-21 בנובמבר 2012, קרא להפסקת כל פעולות האיבה, הן מצד הצבא הישראלי והן מצדן של קבוצות מאבק פלסטיניות חמושות בעזה. הפסקת האש, כך נראה, מחזיקה מעמד. עם זאת, הקהילה הבינלאומית, כמו תושבי האזור, אינם נותנים מענה לנסיבות שהובילו למתקפה האחרונה ולקודמותיה.

 

מיתוסים שקנו להם אחיזה נרחבת בתודעה, כאילו ישראל אינה שולטת בעזה ואין לה אחריות כלשהי לתושבים הפלסטינים החיים שם תחת כיבוש, מערפלים את המציאות של מגבלות הרסניות על זכותם של הפלסטינים בעזה לחיות חיים של כבוד ויוצרים בלבול ביחס לאמות המידה המשפטיות החלות וביחס לפתרון צודק. רשימת המיתוסים שלהלן, המתייחסים לכיבוש, למצור ולהקשר של המלחמה, אינה מלאה. עם זאת, היא כוללת את המיתוסים הנפוצים ביותר.

 

מיתוס: מאז ההתנתקות ב-2005 הסתיים הכיבוש ברצועה וישראל אינה שולטת בעזה

 

העובדות: בעוד "תוכנית ההתנתקות" של ישראל מ-2005 הביאה לנסיגה חד-צדדית של הצבא הישראלי מעזה ולפינוי המתקנים הצבאיים וההתנחלויות האזרחיות מהרצועה, לפי הדין  הישראלי, המשפט הבינלאומי והסכמים שונים, ישראל ממשיכה בכיבוש עזה. רצועת עזה והגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, הן ישות טריטוריאלית אחת, עם אחדות פוליטית, משפטית, כלכלית וגיאוגרפית. אזורים אלה נכבשו ב-1967. החוקים הישראליים, הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות לא שינו את מעמדם של השטחים הפלסטיניים הכבושים.  יתרה מזו, מיד לאחר ההתנתקות הוטל מצור מלא על הרצועה[1]. המצור מאפשר לישראל לשמר שליטה משמעותית ברצועה ובהיבטים חשובים של חיי הפלסטינים[2]. ישראל ממשיכה לשלוט בתחומים הבאים:

§     קרקע: לישראל יש שליטה מלאה במעברים אל עזה ומעזה[3]. אפילו מעבר רפיח, הממוקם בגבול שבין עזה למצרים, כפוף להסכמים ולהבנות עם ישראל[4].

§       אוויר: ישראל מפעילה שליטה מלאה במרחב האווירי של עזה. תנועה אווירית אל הרצועה וממנה אסורה. בשמי עזה טסים רק כלי טיס ישראליים, המשמשים לאיסוף מודיעין צבאי או לתקיפה[5].

§     ים: לישראל יש שליטה מלאה גם במים הטריטוריאליים של עזה והיא מונעת תנועה של אנשים וסחורות דרך הים. ב-3 בינואר 2009, במהלך המבצע הצבאי "עופרת יצוקה", ישראל הכריזה על סגר ימי על חופי עזה. הסגר הימי עדיין בתוקף[6].

§      אזור החיץ: ישראל שולטת פיסית באזור הסמוך לגדר ועד למרחק של 1,500 מטר ממנה, לכל אורך גבול הרצועה. שטח זה מוכר בכינוי "אזור החיץ". אזור החיץ כולל שטח "סיכון גבוה", שכל אדם המעז להיכנס לתוכו נורה על ידי חיילים ישראלים. האזור מהווה 17% מהשטח הכולל של הרצועה ו-35% מאדמותיה החקלאיות. ישראל גם פולשת דרך שגרה לאזור החיץ, כדי לבצע "חישוף", יישור של האדמה בדחפורים ועקירה של עצים ויבולים חקלאיים[7].

מעבר לשמירת השליטה באדמה, באוויר ובים, ישראל משתמשת בכוח שבידיה כדי להטיל ענישה קולקטיבית על הפלסטינים המתגוררים ברצועת עזה ולשלול מהם את הזכות לחיים, הזכות לחופש והזכות לכבוד. מטוסים ישראליים טסים מפעם לפעם מעל עזה, לצורכי תצפיות או להפצצה. חיל הים מסייר בהתמדה לאורך חופי עזה, לא רק כדי למנוע כל ניסיון להגיע לעזה מהים, אלא גם כדי למנוע מדייגים עזתים לדוג בים של עזה.

 

מיתוס: הפלסטינים שולטים בתשתיות הבסיסיות בעזה

העובדות: תשתיות כמו רשת המים, רשת החשמל ורשת הביוב של עזה נתונות לשליטה ישראלית. מאז 1967 היתה מערכת החשמל בעזה תלויה במידה רבה בכוח שסיפקה ישראל. ב-1998 נבנתה תחנת כוח עצמאית בעזה, אך ההספק שלה ירד במידה ניכרת לאחר שהופצצה על ידי ישראל ב-2006. המצור מונע את שיקום תחנת הכוח[8]. לאחר מכן, ב-2007, ישראל החליטה לצמצם את אספקת החשמל והדלק לעזה. בעקבות ההחלטה תושבי עזה סובלים מהפסקות חשמל מתוכננות, שנמשכות מ-6 עד 18 שעות ביום, כמו גם מהפסקות חשמל אקראיות ולא מתוכננות[9]. הפסקות החשמל האלה מחמירות עוד יותר את תנאי החיים הקשים ממילא בעזה ופוגעות כמעט בכל ההיבטים של חיי היום-יום, כמו עבודות בית שגרתיות, שירותי בריאות, שירותי חינוך, אספקת מים ותברואה[10].

קווי מים וקווי ביוב מחוברים לאותו מקור כוח חשמלי, כדי לשאוב מים מבארות ולהעבירם לבתים, וכדי לשאוב ביוב מהבתים ולהעבירו למתקנים לטיפול בשפכים[11]. בגלל הפסקות החשמל, אספקת המים לשימוש ביתי אינה מספקת הגורמות לחששות כבדים בתחום הבריאות והתברואה. כמעט כל הבתים בעזה מקבלים אספקת מים לשעות ספורות ביום בלבד[12]. 90% מהמים המופקים מהאקוויפר אינם ראויים לשתייה, וזאת על פי אמות המידה של ארגון הבריאות העולמי (WHO)[13]. הפסקות החשמל היום-יומיות משבשות גם את הטיפול בשפכים ומעכבות את השלמת מחזור הטיפול. כתוצאה מכך, וכדי למנוע הצפה של אזורי מגורים בביוב, ביוב שעבר טיפול חלקי וביוב שלא טופל מוזרמים לים התיכון.

 

מיתוס: הפלסטינים תושבי עזה חופשיים להתפרנס

 

העובדות: ישראל שולטת בהיבטים רבים בחייהם של תושבי עזה וביניהם גם ביכולתם להתפרנס. ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני, המשותף לגדה המערבית ולעזה. כל שינוי במרשם התושבים דורש אישור ישראלי, ובכלל זה רישום לידות, נישואים, גירושים, מיתות ושינויי כתובת[14]. הכתובת שרשומה בתעודת הזהות המאושרת על ידי ישראל קובעת היכן יכול לגור בעליה ומביאה להעברה כפויה של בעלי התעודה לעזה[15]. ב-2000 ישראל הקפיאה את מרשם האוכלוסין, כך שכל השינויים באוכלוסייה שהיו מאז לא השתקפו במרשם האוכלוסין, מלבד רישום של ילדים[16]. מאז 2000 חיו עשרות אלפי פלסטינים בגדה המערבית ובעזה כחסרי מעמד. כיום נמצאים ברצועת עזה למעלה מ-10,000 אנשים חסרי תעודת זהות ולפיכך הם לכודים ברצועה[17]. באמצעות השליטה במרשם האוכלוסין ובתנועה אל רצועת עזה וממנה, ישראל שולטת בפרנסתם של תושביה וברמת חייהם, ובכלל זה בחיי המשפחה, בחינוך, בשירותי הבריאות, בהכנסה ובעבודה שלהם.

 

להגבלות שמטילה ישראל על הקרקע והים בעזה יש השפעה שלילית ביותר על זכותם של אלפים להתפרנס. לפי המשרד לתיאום עניינים הומניטריים והצלב האדום, עקב מדיניות ההגבלות של ישראל 35% מהאדמות החקלאיות ו-85% ממי הדיג של עזה אינם נגישים לתושבי הרצועה – בין באופן חלקי ובין באופן מלא. האיסור על הגישה לאדמות שלאורך הגדר פוגע בכ-113,000 בני אדם והמגבלות על הגישה לים פוגעות בכ-65,000 נפש[18]. הדייגים בעזה סובלים מפגיעה מיוחדת, שכן מאז 2007 מותר להם לדוג רק ברצועה ברוחב של שלושה מיילים ימיים מקו החוף של עזה. חיל הים יורה שוב ושוב בדייגים גם אם הם דגים בתחום שטחי הדיג המותרים. כתוצאה מירי זה נגרמו מקרי הרג ופציעה רבים. דייגים מוטרדים גם כאשר סירותיהם והציוד שלהם מעוכבים ומוחרמים והם עצמם נעצרים ועוברים חקירות משפילות על ידי הצבא וכוחות הביטחון של ישראל[19]. הגבלת שטחי הדיג, ההתקפות נגד דייגים והחרמת סירות הדיג שוללות מהדייגים וממשפחותיהם את מקור ההכנסה העיקרי שלהם[20]. לפי דיווחים שפורסמו לאחרונה, ישראל הסכימה במסגרת הסכם הפסקת האש להכפיל את האזור המותר לדיג לשישה מיילים ימיים[21]. גם טווח זה קטן במידה ניכרת מהאזור שהובטח לדייגי עזה בהסכמי אוסלו – 20 מיילים ימיים.

 

המיסוי ברצועת עזה, שהוא חלק ממעטפת המכס האחידה המוחלת על ישראל, רצועת עזה והגדה המערבית, נמצא גם הוא בשליטת ישראל. ישראל אחראית לקביעת מסגרת המס, לגבייתו ולהעברת המע"מ והמכס לרשות הפלסטינית. כך משפיעה ישראל על מחירי המוצרים ועל המדיניות הפיסקלית הפלסטינית. ישראל, כמובן, מחליטה אם ומתי להעביר את הכסף לרשות הפלסטינית[22]. כך נפגעת יכולתה של הרשות הפלסטינית לממן שירותים ציבוריים כמו חשמל, בריאות וחינוך בגדה המערבית וברצועת עזה ולשלם משכורות.

 

מיתוס: פלסטינים תושבי עזה יכולים לצאת מהרצועה ולהיכנס אליה

 

העובדות: האוכלוסייה הפלסטינית בעזה אינה יכולה לנוע באופן חופשי אל מחוץ לרצועה או לתוכה. ישראל מונעת כל תנועה אל עזה או ממנה בדרך האוויר או הים ומתירה מעבר יבשתי רק במקרים חריגים. באמצעות שליטתה במרשם התושבים ישראל מחליטה מי נכנס לעזה ומי יוצא ממנה; בלי תעודת זהות או דרכון שאושרו על ידי ישראל אין אפשרות לנוע דרך מעבר רפיח או מעבר ארז. בספטמבר 2007, אחרי שחמאס השתלט על עזה, ישראל החמירה עוד יותר את המגבלות המוטלות על תנועת תושבים וסחורות אל רצועת עזה וממנה. מאז הכריזה ישראל כי רק מקרים הומניטריים חריגים יכולים להיכנס לישראל מעזה. למרות המדיניות ההומניטרית המוצהרת, אנשים אלה אינם רשאים לעזוב:

 

חולים רבים הזקוקים לטיפול רפואי שאינו זמין בעזה[23];

 

יחידים המעוניינים להתאחד עם משפחותיהם בגדה המערבית, בין אם כדי לבקר קרובי משפחה חולים או כדי להשתתף בהלוויות;

 

כלות האמורות להתחתן בגדה המערבית[24];

 

סטודנטים המעוניינים להמשיך בלימודיהם מחוץ לעזה[25];

 

אנשי עסקים שרוצים לקדם את עסקיהם, חקלאים או תעשיינים שמעוניינים לייצא את מוצריהם[26];

 

כל הפלסטינים בעזה, שישראל אינה רואה בהם מקרים הומניטריים חריגים, אינם רשאים להיכנס לישראל בכל אמצעי שהוא. הם אינם יכולים להיכנס לישראל גם אם רק כדי לעבור דרכה לגדה המערבית, או להיכנס לגדה המערבית דרך מצרים או ירדן, מכיוון שישראל שולטת בכל גבולות הגדה המערבית ואינה מאפשרת לאנשים שכתובתם הרשומה היא בעזה להיכנס לגדה המערבית. מעבר לכך, ישראל מונעת מתושבי עזה לשמור על קשרי משפחה תקינים עם קרוביהם בגדה המערבית, או ללמוד במוסדות השכלה גבוהה וליהנות מהזדמנויות עסקיות ומהצעות עבודה הקיימות שם[27].

 

מיתוס: ישראל מאפשרת להכניס לעזה ולהוציא ממנה את כל המוצרים החיוניים

 

העובדות: מאז 2007 ועד המתקפה על משט החירות לעזה, ישראל הטילה הגבלות על הכנסת מוצרים שונים – ממוצרי מזון ועד צעצועים – לרצועת עזה. לדוגמה, מסמך שנחשף לאחרונה הראה שישראל חישבה את מספר הקלוריות המינימלי הדרוש, לפי השקפתה, כדי למנוע הידרדרות של תושבי עזה למצב של תת-תזונה[28]. לאחר המתקפה, כתוצאה מלחץ של הקהילה הבינלאומית, ישראל הקלה הגבלות אלה. עם זאת, נשמרו המגבלות המוטלות על הוצאת סחורות מעזה. כך נמנע יבוא מוצרים מעזה, שובש הסחר בין הגדה המערבית לרצועה ונפגעה יכולתם של אלפים לעסוק בעבודה יצרנית ומכובדת ולפרנס את עצמם ואת משפחותיהם[29]. כאזור עירוני ברובו, עזה תלויה בסחר במוצרים ובשירותים, מכיוון שיכולתה לספק את צרכיה בעצמה מוגבלת ביותר. בגלל ההגבלות, כלכלת עזה תלויה במידה רבה בסיוע חיצוני. רבים מתושבי עזה סובלים מאי-ביטחון תזונתי, בראש ובראשונה בגלל מחסור באמצעים כלכליים, ולא בגלל מחסור במזון. למעלה ממחצית בתי האב בעזה סובלים מאי-ביטחון תזונתי (44%), או עלולים להיפגע ממנו (16%) גם לאחר שמביאים בחשבון חלוקת מזון מטעם האו"ם לקרוב ל-1.1 מיליון תושבים[30].

---