מרכז עדאלה והקואליציה לזכויות הפלסטינים בירושלים: תוכנית המתאר האזורית תצור על הפלסטינים בעיר ותרחיב את ההתנחלויות סביבה

ב-12 בספטמבר ערכו מרכז עדאלה והקואליציה לזכויות הפלסטינים בירושלים מסיבת עיתונאים והציגו את החלטת הוועדה הארצית לתכנון ובנייה לדחות את כל ההתנגדויות שהגישו אזרחי ירושלים המזרחית נגד תוכנית המתאר האזורית לירושלים והאזור. בכך אישרו את הנוסח הראשוני של התוכנית, שבבסיסה הדרת הפלסטינים, חיזוק השליטה הישראלית בשטחים הכבושים ושמירה על רוב דמוגרפי יהודי באזור. במסיבת העיתונאים השתתפו מושל ירושלים עדנאן אלחוסייני, הבישוף עטאללה חנא, ועשרות עיתונאים ונציגי עמותות ומוסדות מקומיות ובינלאומיות בירושלים.

נציג הקואליציה לזכויות הפלסטינים בירושלים, ח'ליל תופקג'י, הציג תמונה נרחבת של המדיניות התכנונית של ישראל בכל הקשור לירושלים והגדה המערבית ופירט את השפעתה על חיי הפלסטינים. ישראל חונקת את השכונות הפלסטיניות ברשת של דרכים, מסילות וגושי התנחלויות באופן שמגביל את השכונות הפלסטיניות ומונע מהן להתרחב ולהתפתח. 

עו"ד סוהאד בשארה ממרכז עדאלה אמרה כי תגובת הוועדה הארצית מוכיחה את אחת המטרות החשובות ביותר של התוכנית: הנדסה דמוגרפית המבקשת להבטיח כי אחוז הפלסטינים בירושלים יישאר נמוך מ-30%. התוכנית כוללת צעדים אופרטיביים לקראת יישום תפיסת "ירושלים רבתי" באמצעות חיבור גושי ההתנחלות בגדה המערבית לעיר ולמרכז הכלכלי של ישראל – אזור תל אביב – מבחינה גיאוגרפית, כלכלית וחברתית. התוכנית מתבססת על הוצאת גושים פלסטיניים רבים ככל האפשר אל מחוץ לשטח השיפוט של העיר כדי להפחית את אחוז הפלסטינים בעיר. 

מושל ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, עדנאן אלחוסייני, הזכיר כי המדיניות הישראלית איננה חדשה, והיא מיושמת בירושלים מאז כיבושה ב-1967. השר אלחוסייני ציין שישראל מיישמת את חוק נכסי נפקדים בעיר העתיקה כדי להעביר מבנים בתוך העיר לבעלות יהודית. 

בנובמבר 2008 הגישו מרכז עדאלה והקואליציה לזכויות הפלסטינים בירושלים התנגדות מפורטת לתוכנית המתאר האזורית לירושלים בשמם של 73 מתנגדים – 56 פלסטינים תושב ירושלים המזרחית ו-17 עמותות מקומיות). את ההתנגדות הכינה מתכננת הערים הנאא חמדאן ועו"ד סוהאד בשארה מעדאלה.

תגובת הוועדה

בתגובת הוועדה הארצית לתכנון ובנייה נטען כי "גם אם יתברר כי יש יסוד לטענה לפיה מטרתה של התוכנית פוליטית, מתוך שלא לשמה בא לשמה." לפי תגובת הוועדה, המכננים היו מודעים לסוגיות הפוליטיות המונחות לפניהם, ויצאו "מנקודת הנחה שירושלים נמצאת על שולחן המשא ומתן בין הפלסטינים לישראלים לקראת הסדר קבע", ולפיכך "היה על צוות התכנון להיות פתוח גם לצרכים של האוכלוסייה הפלסטינית, בכדי להיערך לחלופות גיאופוליטיות שונות שיסוכמו בין הנושאים והנותנים על הסדר הקבע." 

התגובה מזכירה באופן ברור שהתכנית מתבססת על שמירה על רוב יהודי בעיר. ברמת המטרות הוצב יעד של שמירת האוכלוסייה ביחס של 30/70, ודנה ב"בעיתיות" של הגידול באחוז התושבים הערבים בירושלים. בשנת 1972 מנתה האוכלוסייה היהודית בירושלים 73.5%. ניתוחים שונים מראים כי שיעור האוכלוסייה היהודית בעיר יירד מכ-70% בשנת 1995 ל-62-64 בשנת 2020, בהתאם למגמות הגירה וריבוי טבעי של שתי האוכלוסיות. 

המתנגדים טענו שהתחבורה נועדה להקל על פיתוח האזור לצורכי התנחלויות משום שהיא מחברת את אזורE1 עם גוש עציון ומעלה אדומים וגבעת זאב ואת אלה עם מרכז העיר. המשיבים טענו שמערכת הדרכים היא מערכת כוללנית המתייחסת לפיתוח בתרחיש של שלום, שבו תהיה תנועה חופשית של אנשים וסחורות. על טענתנו בדבר ההגבלות ונישול האדמות הנובעות מתפיסת שטחים לצורכי ביטחון באזור ירושלים השיבה הוועדה כי לאור המצב הביטחוני, אין מנוס מהקצאת שטחים לצורכי ביטחון, על ההגבלות הנובעות מכך. 

הוועדה דחתה גם את ההתנגדות בגין הפרת המשפט הבינלאומי, באשר היא מיושמת על שטחים כבושים ופוגעת בזכויותיה של האוכלוסייה האזרחית המוגנת באמנת ז'נבה הרביעית. על כך השיבה הוועדה כי שאלת מעמדה של ירושלים היא שאלה מדינית ולא שאלה תכנונית. המשפט, השיפוט והמינהל הישראלי הוחלו על ירושלים המזרחית ביוני 1967 באקט מדיני של ממשל ישראל. על פי המשפט הנהוג בישראל חוקי הכנסת עדיפים על כללי המשפט הבינלאומי, ולפיכך, מכיוון שמעמד ירושלים נקבע לפי פקודת סדרי השלטון והמשפט, וגבולותיה לפי סעיף 8א לפקודת העיריות, ומאוחר יותר לפי חוק יסוד: ירושלים, הרי שיש לראות במזרח ירושלים חלק ממדינת ישראל כל עוד לא נקבע אחרת. בבג"ץ 5488/04 אמר כבוד השופט ברק: "החלת המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על ירושלים נקבעה בחוק יסוד, בחקיקה ראשית ובצו והכרזה שיצאו מכוחה. ירושלים, בגבולות שנקבעו לה, היא על כן חלק ממדינת ישראל." 

בהתנגדות שהגשנו כללנו סקירה מלאה של התוכנית המוצעת ושל השפעתה על חיי הפלסטינים בירושלים ועל האזור כולו. ההתנגדות הדגישה שהתוכנית מהווה המשך של מגמה תכנונית שישראל מיישמת בירושלים הכבושה, המתבסס על הדרת הפלסטינים ולא מתייחס לאינטרסים שלהם. מטרתה של מדיניות זו היא לשמור על רוב יהודי במה שמכונה "ירושלים הגדולה והמאוחדת".

התוכנית מגבילה את אפשרויות הפיתוח של החברה הפלסטינית בירושלים, קוטעת את הרצף הטריטוריאלי בין השכונות הערביות ותקשה על הגעת התושבים לאדמותיהם. יישום התוכנית יגדיל את מספר ההתנחלויות בירושלים ויחבר ביניהן ובין הערים המרכזיות בישראל.