עדאלה במכתב לפרקליט הצבאי: עשרות מקרים של תקיפת ספינות ומעצר דייגים מול חופי רצועת עזה

יורים לעבר ספינות דיג, מורים לדייגים המבוהלים לפשוט את בגדיהם ולהרים את הידיים. לאחר מכן מכריחים אותם לקפוץ למים ולשחות לעבר ספינת חיל הים, גם בחודשי החורף. אוזקים את ידיהם ורגליהם, מכסים את עיניהם ומסיעים אותם במשך שעות, עד שהם מוצאים את עצמם בחדר חקירות כשהם מואשמים בחברות בארגוני טרור או בהברחת נשק ממצרים דרך הים או סתם נחקרים ומתושאלים לגבי אנשים מאזור מגוריהם. 

אלו רק חלק מההתנכלויות שעדאלה מפרט במכתב מקיף שנשלח לפרקליט הצבאי הראשי, תת-אלוף דני עפרוני, ב-31 ביולי 2012. במכתב מפורטים סיפורי מעצרם של 31 דייגים מעזה ב-14 מקרים נפרדים, בין ינואר 2010 למאי 2012. את המכתב שלחה עו"ד פאטמה אלעג'ו מעדאלה בשם 12 דייגים ובשם עמותת רופאים לזכויות אדם-ישראל ומרכז אלמיזאן לזכויות אדם בעזה. המקרים המתוארים במכתב ומאות מקרים נוספים שתועדו על ידי ארגוני זכויות אדם נוספים מעידים כי מדובר במדיניות נרחבת ושיטתית של חיל הים נגד דייגים מרצועת עזה, מדיניות שהחלה לאחר ההתנתקות, החמירה לאחר נפילתו של החייל גלעד שליט בשבי ביוני 2006 ונמשכת עד עצם היום הזה.

סיפורי המעצרים מגלים דפוס שבו ספינות וסירות של חיל הים הישראלי מתקיפות ספינות של דייגים מרצועת עזה שיוצאות לדיג בשעות הלילה והשכם בבוקר בלב ים. החיילים יורים לעבר הספינות כדורי גומי ואש חיה. ספינות חיל הים מתקרבות אל ספינות הדיג והחיילים מורים לדייגים להתפשט, לקפוץ למים ולשחות לעברם. באחד המקרים אמר להם הדייג נאפז נאיף אקרע כי אינו יודע לשחות והחיילים התחילו לירות לעברו. הדייג חשש לחיו וקפץ למים. כאשר ראו החיילים כי הוא עומד לטבוע זרקו לעברו חבל אך לא טרחו למשות אותו מהמים. הירי לעבר הסירות והדייגים מסכן את חייהם של הדייגים ואף פגע בפועל בכמה דייגים, כפי שקרה לעואד עווד אלסייד אלסעידי ולמחמוד מוסטפא ח'מיס מוראד שסיפורו יובא להלן. במקרים אחרים נהרגו דייגים מהירי.

עו"ד אלעג'ו הדגישה במכתב כי המעצרים השרירותיים, האיומים, הפשטת הדייגים והשפלתם הן בגדר עינויים ולכל הפחות יחס אכזרי, לא אנושי ומשפיל האסורים על פי האמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים משנת 1984, שמדינת ישראל חתומה עליה, ואשר אסורים גם לפי הוראות המשפט הישראלי.

עוד מוסיף המכתב כי המעצרים וההתעללות מהווים פגיעה קשה בכבודם ופרנסתם של הדייגים ומפירים הפרה בוטה של סעיפים 27 ו-39 לאמנת ז'נבה הרביעית, המחייבים את הצדדים הלוחמים להימנע מלפגוע בגופם, בכבודם, בזכויותיהם המשפחתיות, באמונתם, בנימוסיהם ובמנהגיהם של האנשים המוגנים והחובה לאפשר להם להתפרנס בכבוד ולדאוג לכלכלתם של אלה שפרנסתם נפגעה מאמצעי הפיקוח שהנהיג בעל הסכסוך.

במכתב דרשו הארגונים להורות לחיל הים להימנע מירי לעבר סירות הדיג והדייגים הפלסטינים, להפסיק את המצערים השרירותיים ולאפשר להם לעסוק במלאכת הדיג בשקט ובביטחון. כן דרשו הארגונים לחקור את כל מקרי הפתיחה באש לעבר הדייגים שהובאו במכתב. הארגונים דרשו להורות לחיל הים ולשב"כ להימנע מניסיונות לגייס דייגים ולשדלם למסור מידע וסיוע לכוחות הביטחון.

להלן אחד המקרים שהובאו במכתב:

 ב-18 בדצמבר 2011 סמוך לשעה 6 בבוקר הפליגו מחמוד מוסטפא מוראד ודודו חסן עלי מוראד לדיג. סמוך לשעה 9 הבחינו הדייגים בסירה של חיל הים השטה לעברם מכיוון מזרח. החיילים קראו לעברם במגאפון לעצור ונשמעו קולות ירי, ולפתע דממה סירת הדיג. מחמוד ניסה להתניע את הסירה אך ללא הועיל. סמוך לסירת הדיג נעמדו שתי סירות של חיל הים. במגאפון נשמע שוב קול המורה לדייגים להתפשט, לקפוץ למים ולשחות לעבר סירת חיל הים. הדייגים פשטו את בגדיהם וחסן קפץ למים ושחה. מחמוד, הסובל מבעיות רפואיות ונזקק לטיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, הסביר כי מצבו הבריאותי לא מאפשר לו לשחות והראה את הסימנים על בטנו. החיילים התעלמו מהסבריו והורו לו שוב לקפוץ למים ולשחות. משרצה למחות צעקו עליו "שקט" והוא שמע קולות ירי מכיוון סירת הגומי. שוב הסביר כי אינו יכול ואז נשמע שוב קול ירי. מחמוד הרגיש כאב עז בברך שמאל ונפל על קרקעית הסירה. לאחר מכן עברו לסירת הדיג ארבעה חיילים עם אלונקה. שניים מהם העבירו אותו לאלונקה וחייל שלישי הכה אותו בברך ימין עם קת הנשק שבידו. אחר כך העבירו אותו לסירת הגומי והלבישו אותו. אחד החיילים קשר את סירת הדיג לסירת הגומי ואז החלה סירת הגומי לנוע. החיילים לא הגישו למחמוד עזרה ראשונה ובכל פעם שהתלונן על הכאבים צעקו עליו שישתוק וכיסו את עיניו. כעבור כרבע שעה הועבר אל הסירה השנייה. כשהוריד את כיסוי העיניים נוכח מחמוד שהוא נמצא בנמל גדול. הוא הורד מן הסירה על האלונקה והועבר לחדר בנמל. רופא שבדק אותו הורה להעבירו במהרה לבית חולים, אך הוא נותר בחדר קרוב לשבע שעות וסבל מכאבים עזים. מיד עם הגעתו לבית החולים שוחח עימו בטלפון איש שב"כ ואמר לו: "אנחנו יודעים עליך הכול ויודעים על הבעיות הרפואיות שלך אבל רצינו אותך." "מה אתם רוצים ממני," שאלה מחמוד, והאיש ענה "כשתגיע אלינו תדע." מחמוד אושפז למשך יומיים, ובמהלכם נודע לו כי הוא נפגע מכדור גומי בברך וכי עליו לעבר ניתוח. החיילים סירבו לאפשר למחמוד ליצור קשר עם בני משפחתו ולהתייעץ איתם, ולפיכך סירב לעבור את הניתוח. בבית החולים דרשו ממנו לחתום על מסמך בעברית. כשביקש לדעת על מה הוא חותם לא ענו לו ודרשו כי יחתום, ובלית ברירה הוא חתם. ביום השלישי לאשפוזו הועבר מחמוד באמבולנס אל מעבר ארז, ושם אמרו לו החיילים כי הוא משוחרר. מחמוד הסביר כי אינו יכול ללכת וביקש מהם להזמין לו אמבולנס מעזה, אך הם סירבו. היות שסבל מכאבים צלע ונשען כל הדרך על גדר התיל עד שיצא מאזור המעבר. הוא נאלץ ללכת זמן רב ונפל כמה פעמים עד שהגיע אל תחנת משטרה, ולבסוף הוביל אותו רכב משטרתי אל ביתו. מחמוד מוראד הגיע לביתו ביום רביעי 21 בדצמבר 2011 סמוך לשעה 4:00 לפנות בוקר, ומאז הוא סובל מכאבים ומוגבלות בברך ומטופל בבית החולים שיפא בעזה.