הצעות חוק וחוקים מפלים - אוקטובר 2012
להורדת קובץ PDF לחצו כאן
הצעות חוק וחוקים מפלים בישראל
אוקטובר 2012
הבחירות לכנסת ה-18 בפברואר 2009 העלו את אחת הקואליציות הימניות ביותר בתולדות ישראל. מיד לאחר שנכנסו לתפקידם החלו חברי הכנסת להציף את בית המחוקקים בהצעות חוק המופנות – ישירות או בעקיפין – נגד אזרחים הערבים, הפלסטינים בשטחים הכבושים והפליטים הפלסטינים. באמצעות הצעות חוק וחוקים אלה, שממשיכים לעלות בתכיפות, חברי הכנסת מנסים לנשל את האזרחים הערבים מאדמותיהם ולהדיר אותם מנכסיהם; להפוך את אזרחותם מזכות יסוד להטבה על תנאי; לפגוע ביכולתם וביכולת של נציגיהם בכנסת להשתתף בחיים הפוליטיים במדינה; להפוך פעולות פוליטיות או ביטויים פוליטיים המטילים ספק באופיה היהודי או הציוני של ישראל לעבירות פליליות; ולתת לאזרחים היהודים עדיפות בהקצאת משאבי המדינה, באופן המרחיב את הפערים החברתיים והכלכליים בין אזרחי המדינה.
חלק מן החקיקה הזאת נועדה לסכל, לעקוף או להפוך פסקי דין של בג"ץ שסיפקו לאזרחים הערבים הגנה או פיצוי מצד החוק. עוד מגמה חקיקתית חדשה היא השימוש שעושה המדינה בהקצאת משאבים כדי להגביל זכויות חוקתיות (למשל, על ידי קציוץ התמיכה הממשלתית בתוכניות או בארגונים על בסיס פוליטי או אידיאולוגי). המדיניות המפלה כלפי האזרחים הערבים איננה חדשה וימיה כימי מדינת ישראל; עם זאת, בזמן כהונתה של הממשלה הנוכחית עוגנו רבות מהתופעות הללו בחקיקה.
מסמך זה מכיל רשימה של 31 חוקים חדשים והצעות חוק המונחים עתה על שולחן הכנסת, המפלים את בני המיעוט הערבי בישראל, מאיימים על זכויותיהם כאזרחי המדינה ובכמה מקרים פוגעים בזכויות של הפלסטינים תושבי השטחים. המסמך גם מתעד סדרה של הצעות חוק שנועדו להגביל במידה ניכרת את פעולותיהם של ארגוני זכויות אדם ולצמצם את המימון שהם מקבלים מממשלות זרות, חקיקה שתפגע במיוחד לארגוני זכויות אדם ערביים. מסמך זה אינו מתיימר לפרט את כל החקיקה המפלה ו/או הגזענית התלויה ועומדת כעת בכנסת. הוא מפרט את עיקר הצעות החוק, כולל את אלו שאושרו על ידי ועדת השרים לחקיקה.
גל החקיקה הנוכחי, החונק את חופש הביטוי ואת חופש ההתאגדות ויוצר אפליה על בסיס שייכות לאומית הוא, למרבה הצער, השתקפות של השיח הציבורי והפוליטי בישראל, הרואה בפלסטינים אזרחי ישראל ובנציגיהם בכנסת איום על אופיה של המדינה ואף על קיומה. לכך מתלווה סדרה של אישומים פליליים וצעדי ענישה נגד חברי כנסת ערבים. עדאלה עוקב מקרוב אחרי התפתחויות מדאיגות אלו, והגיש לבג"ץ עתירות רבות שבהן טען כי חוקים אלה אינם חוקתיים.
קרקע ותכנון
חוקים חדשים
1. תיקון מס' 7 (התשס"ט-2009) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960
החוק, שאושר בכנסת ב-10 באוגוסט 2009, ממסד הפרטה נרחבת של קרקעות. רוב הקרקעות שבבעלותם של פליטים פלסטינים ושל עקורים פנימיים (המוחזקות כיום בבעלות המדינה ומוגדרות "רכוש נפקדים"), חלק מהקרקעות של כפרים ערביים שנהרסו ופונו וקרקעות שהופקעו מאזרחים ערבים יכולות להימכר על פי חוק ובעליהן לא יוכלו לתבוע פיצויים בעתיד. קרקעות אלה, ששטחן הכולל הוא 800 אלף דונם, כוללות רכוש של פליטים המצוי כיום בערים מעורבות או קרקעות שעברו פיתוח שסומנו לפיתוח בתוכניות מתאר. החוק גם מעניק משקל מכריע לנציגי קק"ל במועצת רשות המקרקעין, גוף חדש שהוקם על פי חוק זה, שיבוא במקומו של מינהל מקרקעי ישראל, המנהל 93% מאדמות המדינה. [1]
2. תיקון מס' 3 (2010) לפקודת המקרקעין (רכישה לצורכי ציבור), 1943
חוק זה, שנחקק בתקופת המנדט הבריטי, מאפשר לשר האוצר להפקיע קרקעות ל"צורכי ציבור". המדינה עשתה שימוש נרחב בחוק זה, יחד עם חוקים אחרים כמו חוק רכישת מקרקעין, התשי"ג-1953, וחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, כדי להפקיע קרקעות פלסטיניות. התיקון החדש, שאושר בכנסת ב-15 בפברואר 2010, מאשר את בעלות המדינה באדמות שהופקעו על פי חוק זה, גם במקרים שבהם אדמות אלה לא שימשו לצורך שלשמו הופקעו. התיקון מאפשר למדינה לא להשתמש באדמה המופקעת לצורך המקורי שלשמו הופקעה במשך 17 שנה ומונע מבעלי הקרקע את האפשרות לדרוש את החזרת הקרקע המופקעת שלא שימשה לצורך שלשמו הופקעה גם אם זו הועברה לצד שלישי, או אם עברו למעלה מ-25 שנה מאז ההפקעה. התיקון מעניק לשר האוצר סמכויות רחבות יותר להפקיע קרקעות "לצורכי ציבור". לפי החוק, צורכי ציבור כוללים הקמת יישובים ופיתוחם. החוק גם מאפשר לשר האוצר להכריז על צורכי ציבור חדשים. החוק החדש נועד למנוע מאזרחי ישראל הערבים הגשת תביעות בדרישה להחזיר להם קרקע שהופקעה: למעלה מ-25 שנים חלפו מאז הופקעו הרוב המכריע של הקרקעות בבעלות פלסטינית וחלקות גדולות הועברו לצדדים שלישיים ובהם מוסדות ציוניים כמו קק"ל. החוק עוקף את פסק הדין של בג"ץ בתיק קרסיק [2], שחייב את הרשויות להחזיר אדמה מופקעת שלא שימשה לצורך המקורי שלשמו הופקעה.
3. תיקון מס' 4 (2010) לחוק הרשות לפיתוח הנגב, התשנ"א-1991: יישובי בודדים
"יישובי בודדים" הם כלי שבאמצעותו המדינה מקצה למשפחות יהודיות שטחים של מאות ולפעמים אלפי דונמים לשימושן הבלעדי. כך נשארות קרקעות אלה מחוץ להישג ידם של הערבים אזרחי ישראל בנגב. בנגב יש כ-60 יישובי בודדים, שהשטח הכולל שבבעלותם עולה על 81 אלף דונם. רבים מיישובי הבודדים הוקמו ללא היתר ובניגוד לחוקי התכנון. התיקון, שאושר ביולי 2010, יוצר מנגנון משפטי המאפשר להכיר בכל יישובי הבודדים בנגב ומקנה לרשות לפיתוח הנגב את הסמכות להמליץ למינהל מקרקעי ישראל על הקצאת אדמות ליישובי בודדים. התיקון עבר בעקבות פסיקה של בג"ץ מיוני 2010, שאיפשרה הכרה ביישובי בודדים בנגב שהם חלק מתוכנית "דרך היין". פסיקת בית המשפט ניתנה בעתירה שהגישו עדאלה, עמותת במקום והפורום לדו-קיום בנגב ב-2006[3] נגד תוכנית דרך היין. בעוד שהתיקון נותן מעמד רשמי ליישובי הבודדים, המחוברים לכל השירותים הבסיסיים מרגע היווסדם, תושבי הכפרים הלא-מוכרים בנגב, כולם אזרחי ישראל, חיים בלי השירותים הבסיסיים ביותר, לרבות מי שתייה נקיים. בפסק דינו לא התייחס בית המשפט לטיעוני העותרים בנוגע לאי-שוויון בחלוקת הקרקעות בנגב ולאפליית הכפרים הלא-מוכרים, הטבועים בתוכנית.
4. חוק ועדות הקבלה
חוק ועדות הקבלה, שאושר ב-22 במרס 2011, מעגן בחקיקה את פעילותן של "ועדות הקבלה" הפועלות ב-475 יישובים כפריים ויישובים קהילתיים (שבהם מתגוררות עד 400 משפחות) שנבנו על "אדמות מדינה", בעיקר בנגב ובגליל. החוק מותיר לוועדות הקבלה, גופים הבוחרים מועמדים לרכישת יחידות דיור ומגרשים לבנייה, שיקול דעת מלא בנוגע לקבלת מועמדים או דחייתם. בוועדות, המונות חמישה חברים, יש נציג מטעם הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית – ישויות ממשלתיות למחצה המצהירות בגלוי כי הן פועלות באופן בלעדי לטובת העם היהודי. בעוד אחד מסעיפי החוק מדגיש את החובה לכבד את הזכות לשוויון ולמנוע אפליה, החוק מאפשר לוועדות לדחות מועמד ש"אינו מתאים לחיי חברה בקהילה" או להחליט על דחייה בגלל "חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי", ובכך נותן לגיטימציה להדרתן של קבוצות שלמות, כולל האזרחים הערבים. מינהל מקרקעי ישראל קבע קריטריון שרירותי ומדיר – "התאמה חברתית" – כדי לעקוף את ההחלטה התקדימית של בג"ץ בפסק הדין בעניין קעדאן משנת 2000,[4] שבו קבע בית המשפט שהשימוש שעושה המדינה בסוכנות היהודית כדי להדיר ערבים מאדמות מפלה אותם על בסיס לאומי. החוק גם מסמיך ועדות קבלה לאמץ קריטריונים שקובעים יישובים בעצמם, על סמך "מאפיינים ייחודיים". סמכות זאת ניתנת גם ליישובים קהילתיים שהגדירו את עצמם בעלי "חזון ציוני".
במרס 2011 הגישו עדאלה והאגודה לזכויות האזרח עתירות לבג"ץ, שבהן דרשו לבטל את החוק.[5]. בתגובה שהגיש לבית המשפט בינואר 2012 ביקש היועץ המשפטי לממשלה לדחות את העתירות, בטענה שהן מקדמיות ותיאורטיות, מכיוון ששום ועדת קבלה עדיין לא השתמשה בחוק כדי לדחות מועמד שביקש להתקבל ליישוב קהילתי. היועץ המשפטי הוסיף שהחוק מאפשר ליישובים לבחון את מידת ההתאמה של מועמדים לחיי הקהילה ואת יכולתם להשתלב במרקם החברתי-התרבותי הקיים של היישוב (כל היישובים הם יהודיים). המדינה טענה גם שהחוק אוסר על הדרה על בסיס גזע, דת, מגדר או לאום. היועץ המשפטי לממשלה מציג עמדה בעייתית, מכיוון שהיא מצדיקה אפליה של אנשים המבקשים לגור באחד מהיישובים הקהילתיים הרבים, המהווים 46% מכל היישובים בישראל ו-65% מהיישובים הכפריים, וכולם הוקמו על אדמות ציבור. החוק יוביל באופן בלתי נמנע לאפליה של אזרחים ערבים ולהדרה של קבוצות שוליים אחרות, כמו הומואים, בעלי מגבלות, משפחות חד-הוריות ומזרחים. דיון בעתירה בבית המשפט העליון נקבע ליום 4 בדצמבר 2012.
הודעה לעיתונות 1 | הודעה לעיתונות 2 | נתונים | נוסח החוק (עמ' 686-683)
5. חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א-2011
החוק, שעבר ב-5 באפריל 2011, מונע מכל אדם או איגוד (פרטי או ציבורי) למכור אדמה או להשכיר נכס לתקופה העולה על חמש שנים, להעביר או להוריש זכויות בעלות פרטיות בישראל למי שמוגדרים כ"זרים". לפי החוק, זר הוא כל אדם שאינו תושב ישראל או אזרח ישראל, או אינו יהודי – הזכאי אוטומטית לעלות לישראל לפי חוק השבות. החוק קובע כי פליטים פלסטינים – הבעלים המקוריים של הקרקע, שלפי החוק הבינלאומי זכאים לחזור לאדמתם או לקבל את רכושם – הם "זרים", כמו כל אדם שאינו בעל מעמד של אזרח או תושב בישראל, מלבד יהודים. בעבר החוק הישראלי ראה בפליטים הפלסטינים "נפקדים". ישראל לקחה חסות על קניינם ועל זכויות הקניין שלהם בתור "אפוטרופוס", שישמור על זכויותיהם עד למציאת פתרון פוליטי לסכסוך בין ישראל לפלסטינים [6].
הצעות חוק תלויות ועומדות
6. תזכיר חוק הסדרת התיישבות הבדווים בנגב, התשע"ב-2012("תוכנית פראוור")
הצעת "חוק תוכנית פראוור" הוגשה ב-3 בינואר 2012, בעקבות אישור הדו"ח שהגישה הוועדה שמינתה הממשלה להסדרת התיישבות הבדווים בנגב, המוכרת בכינוי "ועדת פראוור". אם תאושר הצעת החוק, יפונו בכפייה עשרות אלפי ערבים בדווים אזרחי ישראל מבתיהם ומאדמותיהם בכפרים הלא-מוכרים בנגב. כמה מהכפרים האלה קיימים עוד מלפני הקמת המדינה; כפרים אחרים הוקמו לאחר שהממשל הצבאי, שהערבים אזרחי ישראל היו נתונים לשליטתו ב-18 השנים לאחר הקמת מדינת ישראל, הורה על עקירה ויישוב מחדש של תושביהם. האזרחים הבדווים שייפגעו מהצעת החוק ירוכזו בעיירות בתכנון ממשלתי שאינן הולמות את אורח חייהם, ויקבלו פיצוי עלוב. הצעת החוק כוללת שלושה מרכיבים עיקריים: היא קובעת את תנאי הזכאות להגשת תביעות בעלות ולקבלת פיצויים, ולו מינימליים, על קרקעות; היא משרטטת קווים לתכנון התיישבות קבע ערבית בדווית באזור מסומן ומוגבל בנגב; והיא מפרטת תוכנית לפיתוח חברתי-כלכלי של העיירות הבדוויות הקיימות, כדי שיוכלו לקלוט את האוכלוסייה המפונה; והיא קובעת מהן הדרישות להגשת תביעות בעלות על הקרקע ומה הפיצוי הזעום עליהן. לאחר פרסום הצעת החוק, יזמה הממשלה פרק זמן לשימוע, בניהולו של השר בני בגין. עדאלה והאגודה לזכויות האזרח הגישו הסתייגויות מהצעת החוק באפריל 2012.
זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות
חוקים חדשים
7. חוק היעילות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית ל-2010-2009), התשס"ט-2009
א. אזורי עדיפות לאומית
פרק אחד של החוק מתייחס ל"אזורי עדיפות לאומית". הוא מקנה לממשלה שיקול דעת גורף לסווג יישובים, כפרים ואף אזורים שלמים כאזורי עדיפות לאומית ולהקצות להם משאבים ניכרים מתקציב המדינה ללא צורך לקבוע לכך קריטריונים, בסתירה לפסק דין תקדימי של בג"ץ מ-2006, [7] שבו קבע בית המשפט כי החלטת ממשלה מ-1998 שסיווגה 553 יישובים יהודיים ורק ארבעה כפרים ערביים קטנים כאזורי עדיפות לאומית א' בתחום החינוך היתה בלתי חוקתית. ב-20 ביוני 2010, לאחר ארבע שנים שבהן המדינה לא יישמה את פסק הדין והתקיימו דיונים נוספים בבית המשפט, הגיש עדאלה עתירה חדשה וכן בקשה לביזיון בית המשפט נגד ראש הממשלה, מכיוון שהממשלה לא יישמה את פסק הדין וכתוצאה מכך נמשכת אפלייתם של הערבים אזרחי ישראל. בפברואר 2011 דחה בג"ץ את העתירה לאחר שפרקליטות המדינה הודיעה כי הממשלה אינה מיישמת עוד את ההחלטה שבית המשפט פסל ושהחוק החדש לא האריך את תוקפה.[8]
הודעה לעיתונות | בקשה לביזיון בית המשפט | נוסח החוק (עמ' 264-261)
ב. חיסונים וקיצבאות ילדים
סעיף אחר של החוק קובע כי ילדים שאינם מקבלים חיסונים לפי תוכנית משרד הבריאות לא יוכלו להמשיך לקבל מהמדינה תמיכה כספית באמצעות קיצבאות ילדים. תנאי זה פוגע בעיקר בילדים ערבים בדווים בנגב, שרבים מהם אינם מקבלים חיסונים בשל היעדר גישה לשירותי בריאות בכפריהם. לפיכך, התנאי שנוסף לחוק מפלה אותם על בסיס שייכותם הלאומית. משרד הבריאות סגר לאחרונה תחנות טיפת חלב שפעלו בשלושה יישוביים בדוויים, שבהן ילדים יכלו לקבל את החיסונים, ושב ופתח אותן רק לאחר שעדאלה פנה לבג"ץ.[9] ב-7 באוקטובר 2010 הגשנו עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את התיקון לחוק, שנכנס לתוקף ב-15 בדצמבר 2010.[10]
הודעה לעיתונות | העתירה | נוסח החוק (עמ' 215-211)
8. חוק לשלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011
בפברואר 2011 אישרה הכנסת את חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011. לפי חוק זה, הכנסת יכולה לעכב תשלום שכר וגמלאות לחבר כנסת בפועל או לחבר כנסת לשעבר, אם היועץ המשפטי לממשלה קבע שהם חשודים בעבירה או אם הורשעו בעבירה שהעונש עליה הוא לפחות עשר שנות מאסר, ושאינם מתייצבים לחקירה פלילית או למשפט, גם אם הסיבה לכך היא שהייה מחוץ לגבולות המדינה. העבירה המיוחסת לחבר הכנסת אמורה להתבצע בתקופה שבה היה חבר כנסת. הצעת החוק עלתה בעקבות יציאתו לגלות של חבר הכנסת לשעבר ד"ר עזמי בשארה (לשעבר יו"ר בל"ד), שעזב את ישראל במרס 2007 לאחר שהמשטרה הודיעה כי הוא חשוד בהעברת מידע לחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. המדינה לא הצביעה על ראיה ברורה כלשהי נגד ד"ר בשארה. אם יש נגדו ראיות, הן נשמרות בחשאי ולא הוגש נגדו כתב אישום. עובדות אלה מצביעות על אופיה השרירותי של הצעת החוק; אפילו חברי כנסת שנגדם אין ראיות ברורות יכולים להיפגע ולאבד את גמלתם.
9. חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994 (תיקון מס' 12), 2010
לפי החוק החדש, שאושר ביולי 2010, כל סטודנט הרשום באוניברסיטה או במכללה, שהשלים את שירותו הצבאי והוא תושב "אזור עדיפות לאומית" כמו הנגב, הגליל או ההתנחלויות הלא-חוקיות בגדה המערבית, יהיה זכאי לקבל "חבילת פיצויים". חבילה זו כוללת שכר לימוד מלא לשנת הלימודים הראשונה; שנה של לימודים קדם-אקדמיים; והטבות נוספות בתחומים כמו דיור לסטודנטים. חבילת ההטבות מרחיקה לכת הרבה יותר ומוסיפה להטבות הניכרות בלימודים שמוענקות לחיילים משוחררים בישראל. כידוע, ערבים פלסטינים אזרחי ישראל פטורים משירות צבאי ולפיכך הם מנועים מלקבל את ההטבות שהמדינה מעניקה לחיילים משוחררים וסובלים מאפליה בגלל שייכותם הלאומית. החוק החדש הולך בעקבות תיקון לחוק קליטת חיילים משוחררים מ-2008, המעגן בחוק את השימוש בשירות הצבאי כקריטריון לקביעת זכאותם של סטודנטים למגורים במעונות בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל ומקנה למוסדות אלה שיקול דעת נרחב להעניק הטבות כלכליות נוספות לחיילים משוחררים, ללא קשר להטבות הניתנות להם לפי חוקים אחרים.[11] כמה הצעות חוק אחרות, שלפיהן קבלת הטבות שונות תותנה בהשלמה של שירות צבאי או שירות לאומי, עדיין עומדות לדיון בכנסת.[12]
הודעה לעיתונות | נייר עמדה | נוסח החוק (עמ' 606-604)
הצעות חוק תלויות ועומדות
10. הצעת חוק זכויות למשרתים בשירות צבאי או לאומי (2010)
לפי ההצעה, שעברה בקריאה טרומית בכנסת ב-5 ביולי 2010,[13] יחידים ששירתו שירות צבאי או שירות לאומי יקבלו הטבות נוספות. הטבות אלה רחבות יותר בהיקפן מאלה שניתנו לפי חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 7 ותיקון מס' 12), התש"ע-2010. הצעת החוק מתייחסת לכמה הטבות, ובהן תשלום שכר לימוד במוסדות להשכלה גבוהה, הזכות לתעסוקה והזכות לקנות רכוש או אדמה. לדוגמה, לפי הצעת החוק אדם ששירת בצבא יהיה זכאי לתמיכה כלכלית כדי לסייע לו לכסות את שכר הלימוד במוסד להשכלה גבוהה. אדם כזה יהיה פטור מתשלומים למדינה בשנה הראשונה שאחרי השחרור משירות צבאי או אזרחי. חיילים משוחררים או אנשים ששירתו בשירות לאומי יקבלו גם סיוע בקניית דירה ראשונה. בנוסף, אם ההצעה תתקבל, היא תאפשר הקצאת מגרשים ודירות לחיילים לשעבר. על פי החקיקה הזאת, ההטבות שהוזכרו לעיל יתבססו על ההנחה שהשירות הצבאי או השירות הלאומי הם ביטוי של נאמנות למדינה. הערבים אזרחי ישראל מודרים מהטבות אלה, מכיוון שרובם המכריע פטורים משירות צבאי מסיבות היסטוריות ופוליטיות.
הצעת החוק | דו"ח לאו"ם(אנגלית)
11. הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – אפליה מתקנת), התש"ע-2009
לפי הצעת החוק, שעברה בכנסת בקריאה טרומית ב-26 בינואר 2011, אנשים ששירתו בצבא או בשירות לאומי יקבלו עדיפות בקבלה למשרות בשירות המדינה. בהצעת החוק נכתב כי אם שני מועמדים בעלי כישורים זהים מתמודדים על משרה בשירות המדינה, אך אחד מהם שירת בצבא או בשירות לאומי אזרחי והאחר לא, תינתן עדיפות למועמד הראשון בלי קשר לשאלה אם תפקידו בשירות הצבאי או האזרחי היה רלבנטי למשרה המוצעת. הצעת החוק מעניקה הטבות נוספות לחיילים משוחררים, בניגוד לסעיף 15א(א) לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (תיקון משנת 2000), הקובע כי כל משרד ממשלתי צריך לוודא כי המיעוט הערבי בישראל מקבל ייצוג הולם במשרדו. החוק מפלה את בני המיעוט הערבי, שרובם הגדול אינם משרתים בצבא. הערבים אזרחי ישראל סובלים מתת-ייצוג בשירות המדינה ונדיר מאוד שהם מקודמים לעמדות שבהן מתקבלות הכרעות במשרדי הממשלה.[14] היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי הוא מתנגד להצעת החוק.
זכויות אזרחיות ופוליטיות
חוקים חדשים
12. תיקון מס' 6 לחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (התשנ"ד-1994), 2009
החוק, שאושר ב-16 בנובמבר 2009, מעניק לשר הפנים סמכות מוחלטת להכריז על דחייה של הבחירות הראשונות למועצה אזורית לאחר הקמתה לתקופה בלתי מוגבלת. בעבר קבע החוק שיש לקיים בחירות בתוך ארבע שנים מהקמתה של מועצה אזורית חדשה. הכנסת אישרה את החוק זמן קצר לפני מועד הבחירות המתוכנן במועצה האזורית אבו בסמה, שבה נכללים עשרה כפרים ערביים בדוויים בנגב שבהם מתגוררים כ-25 אלף תושבים. המועצה הוקמה לפני יותר משש שנים. כתוצאה מחקיקת החוק לא התקיימו בחירות למועצה האזורית והתושבים אינם זוכים לייצוג ואינם מנהלים את חייהם באופן עצמאי. כיום מנהלת את המועצה האזורית אבו בסמה ועדה ממונה, שרוב חבריה הם ישראלים יהודים שמונו לתפקיד על ידי שר הפנים. ב-27 באפריל 2010 הגישו עדאלה והאגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את התיקון. העותרים ביקשו מבית המשפט להורות לשר הפנים להודיע על קיום בחירות דמוקרטיות למועצה האזורית ללא דיחוי. הארגונים טענו שהחוק פוגע פגיעה קשה בערכים דמוקרטיים וכי על המדינה מוטלת החובה להבטיח בחירות סדירות, שקופות ודמוקרטיות. בדיון שהיה בפברואר 2011 הורה בית המשפט העליון לקיים את הבחירות למועצה האזורית אבו בסמה לא יאוחר מ-4 בדצמבר 2010.
באוקטובר 2012, חודשיים לפני הבחירות הצפויות, החליט משרד הפנים לאמץ דוח של ועדת הגבולות של משרד הפנים [15] הקובע כי יש לחלק את מועצת אבו בסמה לשתי מועצות נפרדות. פיצול זה ידחה את הבחירות בעוד כמה שנים.
13. תיקון מס' 10 לחוק האזרחות (ביטול אזרחות בשל הרשעה בעבירה), התשע"א-2011
החוק, שהתקבל ב-28 במרס 2011, מאפשר לבתי משפט לשלול את אזרחותם של מי שהורשעו בבגידה, בריגול, בסיוע לאויב בשעת מלחמה ובפעולות טרור כפי שהן מוגדרות בחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005, אם שר הפנים ביקש מהם לעשות כך על פי פסק דין פלילי שניתן. אפשר לבטל אזרחותו של אדם רק אם הנאשם הוא בעל אזרחות כפולה או אם הוא מתגורר מחוץ לישראל (במקרה כזה החוק מניח שהאדם האמור הוא בעל אזרחות כפולה). אם האדם אינו בעל אזרחות כפולה ואינו מתגורר בחו"ל, יינתן לו או לה מעמד של תושבות בישראל במקום האזרחות. זהו מעמד נחות, שהזכות להשתתפות פוליטית של המחזיקים בו מוגבלת מאוד. ב-26 באוקטובר 2010 שלח עדאלה מכתב ליו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת וביקש ממנו לא לתמוך בהצעת החוק. עדאלה טען שהמסלול הלגיטימי להתמודדות עם עבירות מסוג זה הוא המסלול הפלילי ושהצעת החוק היא חלק מסדרה של חוקים והצעות חוק המכוונים נגד האזרחים הערבים, בניסיון להפוך את אזרחותם לאזרחות על-תנאי, ברוח הסיסמה הימנית הקיצונית "אין נאמנות, אין אזרחות". התיקון החדש הזה בא בעקבות תיקון שהוכנס לחוק האזרחות ב-2008, שלפיו אפשר להפקיע את אזרחותו של אדם בנימוק של "הפרת אמונים או חוסר נאמנות למדינה".[16] הפקעת האזרחות היא אחד הצעדים הקיצוניים ביותר העומדים לרשותן של מדינות. צעד זה עלול להביא לענישה אכזרית ולא מידתית, בעיקר אם הוא ננקט נגד קבוצה מסוימת של אזרחים.
14. תיקון מס' 40 לחוק יסודות התקציב (חוק הנכבה)
"חוק הנכבה", שהתקבל ב-22 במרס 2011, מסמיך את שר האוצר לצמצם את המימון או התמיכה שמעניקה המדינה למוסד או לארגון, אם זה מקיים פעילות אשר דוחה את קיומה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" או "מציין את יום העצמאות או את יום הקמת המדינה כיום אבל". באופן מסורתי, הפלסטינים מציינים את יום העצמאות כיום אבל לאומי ומקיימים באותו מועד אירועי זיכרון. החוק פוגע בזכויותיהם, מצמצם את חופש הביטוי שלהם והוא יגרום נזק משמעותי למוסדות חינוך וארגוני תרבות ויגביר עוד יותר את האפליה נגדם. החוק גם עשוי לפגוע פגיעה ממשית בעקרון השוויון ובזכותם של האזרחים הערבים לשמר את ההיסטוריה שלהם ואת תרבותם. החוק שולל מהאזרחים הערבים את הזכות לציין את הנכבה, שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלהם. ב-4 במאי 2011 הגישו עדאלה, האגודה לזכויות האזרח וקבוצה של הורים לתלמידי בית ספר והורים לבוגרי בית ספר עתירה נגד החוק לבג"ץ. בינואר 2012 דחה בג"ץ את העתירה. בית המשפט קבע כי העתירה היתה מוקדמת מדי, מכיוון שהחוק עדיין לא הופעל נגד מוסד מסוים כלשהו.[17]
15. חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011
"חוק החרם", שאושר ב-11 ביולי 2011, אוסר על אזרחי ישראל ועל ארגונים ישראליים לפעול לקידום הטלת חרם על מוסדות ישראליים או על התנחלויות ישראליות לא-חוקיות בגדה המערבית. החוק מאפשר להגיש תביעות אזרחיות נגד כל אדם הקורא להטיל חרם, ומייצר "עוולה אזרחית" או נזק חדשים. החוק מאפשר לבטל הקלות מס או זכויות משפטיות והטבות אחרות הניתנות לעמותות ישראליות, וכן למוסדות אקדמיים, תרבותיים ומדעיים המקבלים מימון מהמדינה, אם הם קוראים להטיל חרם על ישראל או מעורבים בחרם. בית המשפט יכול לפסוק כי יש לפצות או לחייב בנזיקין כל אדם או מוסד שקורא לחרם, גם אם לא הוכח שבפועל נגרם נזק בגלל החרם. יתרה מזו, החוק קובע כי אפשר לבטל הטבות שהמדינה נותנת לעסקים ישראליים, אם יכריזו בפומבי שלא יקנו חומרי גלם או סחורות שמיוצרות בשטחים הכבושים. באופן זה החוק מצמצם במידה ניכרת את חופש הביטוי ופוגע בהתנגדות פוליטית לא אלימה לכיבוש.[18] במרס 2012 הגישו עדאלה והאגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ לביטול החוק מטעם ארגוני זכויות אדם מובילים בישראל וארגונים פלסטיניים הנפגעים מהחוק.
Read more:
