הצעות חוק וחוקים מפלים בישראל
מינואר עד אפריל 2011 נחקקו כמה חוקים המאיימים על זכויותיהם של אזרחי ישראל הערבים בשלל תחומים, ובהם הזכות לקרקע, הזכות לאזרחות, הזכות להשתתפות פוליטית, הזכות לחופש הביטוי ולחופש ההתאגדות, הזכות למשפט הוגן והזכות לחופש מעינויים ומהתעללות.
להורדת קובץ PDF לחצו כאן
הצעות חוק וחוקים מפלים
יולי 2012
הבחירות לכנסת ה-18, בפברואר 2009, העלו את אחת הקואליציות הימניות ביותר בתולדות ישראל. מיד לאחר שנכנסו לתפקידם החלו חברי הכנסת להציף את בית המחוקקים בהצעות חוק המופנות – ישירות או בעקיפין – האזרחים הערבים, נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים ונגד הפליטים הפלסטינים. באמצעות הצעות חוק וחוקים אלה, שממשיכים לעלות באופן תכוף, חברי הכנסת מנסים לנשל את האזרחים הערבים מאדמותיהם ולהדיר אותם מנכסיהם; להפוך את אזרחותם מזכות יסוד להטבה על תנאי; לפגוע ביכולתם וביכולת של נציגיהם בכנסת להשתתף בחיים הפוליטיים במדינה; להפוך ביטויים פוליטיים או פעולות פוליטיות המטילים ספק באופיה היהודי או הציוני של ישראל לעבירות פליליות; ולתת לאזרחים יהודים עדיפות בהקצאת משאבי המדינה, באופן המרחיב את הפערים החברתיים והכלכליים בין אזרחי המדינה. חלק מהחוקים ומהצעות החוק מכוונים לעקוף, להקדים או להפוך פסקי דין של בג"ץ המגינים על זכויות שונות. עוד מגמה חדשה בחקיקה היא השימוש שעושה המדינה בהקצאת תקציבים להגבלת זכויות חוקתיות (לדוגמה, קיצוץ בתמיכה הממשלתית בתוכניות שונות, על בסיס של השקפות פוליטיות או אידיאולוגיות). פעולות מפלות או מדיניות מפלה שנוקטת המדינה נגד אזרחיה הערבים אינן עניין חדש; הן קיימות מאז הקמת המדינה. אבל בתקופת שלטונה של הממשלה הנוכחית, חלקים גדולים ממדיניות זו מעוגנים בחקיקה.
בשנת 2011 חלה הקצנה נוספת בחוקים האנטי-דמוקרטיים והמפלים שהתקבלו ובהצעות החוק שהונחו על שולחן הכנסת. מינואר עד אפריל 2011 נחקקו כמה חוקים המאיימים על זכויותיהם של האזרחים הערבים ופוגעים באינטרסים הלגיטימיים שלהם על בסיס שייכותם הלאומית. החוקים מתייחסים למגוון רחב של זכויות, ובהן הזכות לקרקע, הזכות לאזרחות, הזכות להשתתפות פוליטית, הזכות לחופש הביטוי ולחופש ההתאגדות, הזכות למשפט הוגן והזכות לחופש מעינויים ומהתעללות.
בין החוקים שאושרו ב-2011, המפורטים להלן, נכללים חוק ועדות הקבלה; תיקון לחוק המקרקעין; החוק לביטול אזרחות בגין מעשה טרור או ריגול; "חוק הנכבה"; חוק שלילת שכר וגימלאות מחבר כנסת או חבר כנסת לשעבר בשל עבירה; ו"חוק מימון עמותות על ידי ממשלות זרות".
מסמך זה מכיל רשימה של 31 חוקים חדשים והצעות חוק המונחים עתה על שולחן הכנסת, המפלים את בני המיעוט הערבי בישראל, מאיימים על זכויותיהם כאזרחי המדינה ובכמה מקרים פוגעים בזכויות של הפלסטינים תושבי השטחים. המסמך גם מתעד סדרה של הצעות חוק שנועדו לצמצם במידה ניכרת את המימון שמקבלים ארגוני זכויות אדם מממשלות זרות ולהגביל את פעילותם. חקיקה זאת תפגע באופן מיוחד בארגוני זכויות אדם ערביים בישראל. מסמך זה אינו מתיימר לפרט את כל החקיקה המפלה ו/או הגזענית התלויה ועומדת כעת בכנסת. הוא מפרט הצעות חוק משמעותיות, ובהן אלה שאושרו על ידי ועדת השרים לחקיקה. עדאלה עוקב מקרוב אחרי התפתחויות מדאיגות אלו והגיש לבג"ץ עתירות רבות, שבהן טען כי חוקים אלה אינם חוקתיים. חקיקה זאת מגלמת מגמה של רמיסת חופש ההתאגדות וחופש הביטוי ואפליה על בסיס של שייכות לאומית. למרבה הצער, היא משקפת היטב את השיח הציבורי והפוליטי בישראל, הרואה בפלסטינים אזרחי ישראל ובנציגיהם בכנסת איום על אופיה של המדינה. כשיקוף של השיח הרווח, החקיקה הזאת מלווה בסדרה של כתבי אישום פליליים שהוגשו נגד חברי כנסת ערבים ושל צעדי ענישה שנקטה נגדם הכנסת.
קרקע ותכנון
חוקים חדשים
1. חוק מינהל מקרקעי ישראל, התשס"ט-2009
החוק, שאושר בכנסת ב-3 באוגוסט 2009, ממסד הפרטה נרחבת של קרקעות. על פי החוק, רוב הקרקעות שבבעלותם של פליטים פלסטינים ושל עקורים פנימיים (המוחזקות כיום בבעלות המדינה ומוגדרות "רכוש נפקדים"), חלק מהקרקעות של כפרים ערביים שנהרסו ופונו וקרקעות שהופקעו מאזרחים ערבים יכולות להימכר למשקיעים פרטיים ובעליהן לא יוכלו לתבוע פיצויים בעתיד. קרקעות אלה, ששטחן הכולל הוא 800 אלף דונם, כוללות רכוש של פליטים המצוי כיום בערים מעורבות או קרקעות שעברו פיתוח שסומנו לפיתוח בתוכניות מתאר. החוק גם מעניק משקל מכריע לנציגי קק"ל במועצת רשות המקרקעין (שישה מ-13 חברי המועצה יהיו אנשי קק"ל), גוף חדש שהוקם על פי חוק זה, שיבוא במקומו של מינהל מקרקעי ישראל, המנהל 93% מאדמות המדינה.[1]
2. תיקון לפקודת המקרקעין (רכישה לצורכי ציבור), 1943
חוק זה, שנחקק בתקופת המנדט הבריטי, מאפשר לשר האוצר להפקיע קרקעות ל"צורכי ציבור". המדינה עשתה שימוש נרחב בחוק זה, יחד עם חוקים אחרים כמו חוק רכישת מקרקעין, התשי"ג-1953, וחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, כדי להפקיע קרקעות פלסטיניות. התיקון החדש, שאושר בכנסת ב-10 בפברואר 2010, מאשר את בעלות המדינה על אדמות שהופקעו על פי חוק זה, גם במקרים שבהם אדמות אלה לא שימשו לצורך שלשמו הופקעו. התיקון מאפשר למדינה לא להשתמש באדמה המופקעת לצורך המקורי שלשמו הופקעה במשך 17 שנה ומונע מבעלי הקרקע את האפשרות לדרוש את החזרת הקרקע המופקעת שלא שימשה לצורך שלשמו הופקעה גם אם זו הועברה לצד שלישי, או אם עברו יותר מ-25 שנה מאז ההפקעה. התיקון מעניק לשר האוצר סמכויות רחבות יותר להפקיע קרקעות "לצורכי ציבור". לפי החוק, צורכי ציבור כוללים הקמת יישובים ופיתוחם. החוק גם מאפשר לשר האוצר להכריז על צורכי ציבור חדשים. החוק החדש נועד למנוע מאזרחי ישראל הערבים להגיש תביעות בדרישה להחזיר להם קרקע שהופקעה, ואולם מאז שהופקעו הרוב המכריע של הקרקעות בבעלות פלסטינית וחלקים גדולים מהן הועברו לצדדים שלישיים, ובהם מוסדות ציוניים כמו קק"ל, חלפו יותר מ-25 שנים. החוק עוקף את פסק הדין של בג"ץ בתיק קרסיק(בג"ץ 2390/96), שחייב את הרשויות להחזיר אדמה מופקעת שלא שימשה לצורך המקורי שלשמו הופקעה.
3. תיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב, התשנ"א-1991: יישובי בודדים
"יישובי בודדים" הם כלי שבאמצעותו מספקת המדינה למשפחות יהודיות שטחים של מאות דונמים, ולפעמים אלפי דונמים, לשימושן הבלעדי. כך נשארות קרקעות אלה מחוץ להישג ידם של הערבים אזרחי ישראל בנגב. בנגב יש כ-60 יישובי בודדים, ששטחם הכולל הוא 81 אלף דונם. רבים מיישובי הבודדים הוקמו ללא היתר ובניגוד לחוקי התכנון. התיקון, שאושר ביולי 2010, מנסח כלים משפטיים המאפשרים הכרה בכל יישובי הבודדים בנגב ומעניק לרשות לפיתוח הנגב את הסמכות להמליץ למינהל מקרקעי ישראל על הקצאת אדמות ליישובי בודדים. התיקון עבר בעקבות פסיקה של בג"ץ מיוני 2010, שאיפשרה הכרה ביישובי בודדים בנגב שהם חלק מתוכנית "דרך היין". פסיקת בית המשפט ניתנה בעתירה שהגישו עדאלה, במקום ופורום דו קיום בנגב בשנת 2006 נגד תוכנית דרך היין.[2] בעוד שהתיקון מעניק מעמד רשמי ליישובי הבודדים, שנהנים מכל השירותים הבסיסיים, 100-90 אלף התושבים בכפרים הערביים הבדוויים בנגב, כולם אזרחי ישראל, חיים בלי השירותים הבסיסיים ביותר. בפסק הדין לא התייחס בית המשפט לטיעוני העותרים בנוגע לאי-שוויון בחלוקת הקרקעות ולאפליית הכפרים הלא מוכרים, הטבועים בתוכנית.
4. חוק "ועדות הקבלה"
חוק ועדות הקבלה, שאושר ב-22 במרס 2011, מעגן בחקיקה את פעילותן של "ועדות הקבלה" הפועלות ב-475 יישובים כפריים ויישובים קהילתיים (שבהם מתגוררות עד 400 משפחות) שנבנו על "אדמות מדינה", בעיקר בנגב ובגליל.[3] החוק מותיר לוועדות הקבלה, גופים הבוחרים מועמדים לרכישת יחידות דיור ומגרשים לבנייה, שיקול דעת מלא בנוגע לקבלת מועמדים או דחייתם. בוועדות, המונות חמישה חברים, יש נציג מטעם הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית – ישויות ממשלתיות למחצה המצהירות בגלוי כי הן פועלות באופן בלעדי לטובת העם היהודי. בעוד אחד מסעיפי החוק מדגיש את החובה לכבד את הזכות לשוויון ולמנוע אפליה, החוק מאפשר לוועדות לדחות מועמד ש"אינו מתאים לחיי חברה בקהילה" או להחליט על דחייה בגלל "חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי". מינהל מקרקעי ישראל קבע קריטריון שרירותי ומדיר – "התאמה חברתית" – כדי לעקוף את ההחלטה התקדימית של בג"ץ בפסק הדין בעניין קעדאן משנת 2000,[4] שבו קבע בית המשפט שהשימוש שעושה המדינה בסוכנות היהודית כדי להדיר ערבים מאדמות מדינה מהווה אפליה על בסיס לאומי. החוק גם מסמיך ועדות קבלה לאמץ קריטריונים שקובעים יישובים בעצמם, על סמך "מאפיינים ייחודיים". סמכות זאת ניתנת גם ליישובים קהילתיים שהגדירו את עצמם בעלי "חזון ציוני".
במרס 2011 הגישו עדאלה והאגודה לזכויות האזרח עתירות לבג"ץ, שבהן דרשו לבטל את החוק. בתגובה שהגיש לבית המשפט בינואר 2012 ביקש היועץ המשפטי לממשלה לדחות את העתירות, בטענה שהן מקדמיות ותיאורטיות, מכיוון ששום ועדת קבלה עדיין לא השתמשה בחוק כדי לדחות מועמד שביקש להתקבל ליישוב קהילתי. היועץ המשפטי הוסיף שהחוק מאפשר ליישובים לבחון את מידת ההתאמה של מועמדים לחיי הקהילה ואת יכולתם להשתלב במרקם החברתי-התרבותי הקיים של היישוב (כל היישובים הם יהודיים). המדינה טענה גם שהחוק אוסר על הדרה על בסיס גזע, דת, מגדר או לאום. היועץ המשפטי לממשלה מציג עמדה בעייתית, מכיוון שהיא מצדיקה אפליה של אנשים המבקשים לגור על אדמות ציבור; יישובים אלה הם 46% מכל היישובים בישראל ו-65% מהיישובים הכפריים. החוק יוביל באופן בלתי נמנע לאפליה של אזרחים ערבים ולהדרה של קבוצות שוליים אחרות, כמו הומואים, בעלי מגבלות, משפחות חד-הוריות ומזרחים.
הודעה לעיתונות 1 | הודעה לעיתונות 2 | נוסח החוק (עמ' 686-683)
5. חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס' 3), התשע"א-2011
החוק, שעבר במרס 2011, מונע מכל אדם או איגוד (פרטי או ציבורי) למכור אדמה או להשכיר נכס לתקופה העולה על חמש שנים, להעביר או להוריש זכויות בעלות פרטיות בישראל ל"זרים". לפי החוק, זר הוא כל אדם שאינו תושב ישראל או אזרח ישראל, או אינו יהודי – הזכאי אוטומטית לעלות לישראל לפי חוק השבות. החוק קובע כי פליטים פלסטינים – הבעלים המקוריים של הקרקע, שלפי החוק הבינלאומי זכאים לחזור לאדמתם או לקבל את רכושם – הם "זרים", כמו כל אדם שאינו בעל מעמד של אזרח או תושב בישראל מלבד יהודים. בעבר ראה החוק הישראלי בפליטים הפלסטינים "נפקדים", וישראל לקחה חסות על קניינם ועל זכויות הקניין שלהם בתור "אפוטרופוס", שישמור על זכויותיהם עד למציאת פתרון פוליטי לסכסוך בין ישראל לפלסטינים.[5]
הצעות חוק תלויות ועומדות
6. תזכיר חוק הסדרת התיישבות הבדווים בנגב, התשע"ב-2012
הצעת "חוק תוכנית פראוור" הוגשה ב-3 בינואר 2012, בעקבות אישור הדו"ח שהגישה הוועדה שמינתה הממשלה להסדרת התיישבות הבדווים בנגב, המוכרת בכינוי "ועדת פראוור".[6] אם תאושR הצעת החוק, יפונו בכפייה עשרות אלפי ערבים בדווים אזרחי ישראל מבתיהם ומאדמותיהם בכפרים הלא-מוכרים. כמה מהכפרים האלה קיימים עוד מלפני הקמת המדינה; כפרים אחרים הוקמו לאחר שהממשל הצבאי, שתחת שליטתו היו הערבים אזרחי ישראל ב-18 השנים הראשונות של ישראל, הורה על עקירה ויישוב מחדש של תושביהם. האזרחים הבדווים שייפגעו מהצעת החוק ירוכזו בעיירות בתכנון ממשלתי שאינן הולמות את אורח חייהם. הפיצוי המוצע להם אינו הולם. הצעת החוק כוללת שלושה מרכיבים עיקריים: היא קובעת את תנאי הזכאות להגשת תביעות בעלות ולקבלת פיצויים, ולו מינימליים, על קרקעות; היא משרטטת קווים לתכנון התיישבות קבע ערבית בדווית באזור מסומן ומוגבל בנגב; והיא מפרטת תוכנית לפיתוח חברתי-כלכלית של העיירות הבדוויות הקיימות, כדי שיוכלו לקלוט את האוכלוסייה המפונה. לאחר שהצעת החום פורסמה, יזמה הממשלה פרק זמן לשימוע, בניהולו של השר בני בגין. עדאלה והאגודה לזכויות האזרח הגישו הסתייגויות מהצעת החוק באפריל 2012.
זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות
חוקים חדשים
7. חוק היעילות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית ל-2010-2009), התשס"ט-2009
א. אזורי עדיפות לאומית
חלק מחוק זה מתייחס ל"אזורי עדיפות לאומית". הוא מעניק לממשלה שיקול דעת גורף לסווג יישובים, כפרים ואזורים כאזורי עדיפות לאומית ולהקצות להם משאבים ניכרים מתקציב המדינה ללא קריטריונים, בסתירה לפסק דין תקדימי של בג"ץ מ-2006,[7] שבו קבע בית המשפט כי החלטת ממשלה מ-1998 שסיווגה 553 יישובים יהודיים ורק ארבעה כפרים ערביים קטנים כאזורי עדיפות לאומית א' בתחום החינוך היתה בלתי חוקתית. ב-20 ביוני 2010, לאחר ארבע שנים שבהן לא יישמה המדינה את פסק הדין והתקיימו דיונים נוספים בבית המשפט, הגיש עדאלה עתירה חדשה וכן בקשה לביזיון בית המשפט נגד ראש הממשלה, מכיוון שהממשלה לא יישמה את פסק הדין וכתוצאה מכך נמשכת אפלייתם של הערבים אזרחי ישראל.[8] בפברואר 2011 דחה בג"ץ את העתירה לאחר שפרקליטות המדינה הודיעה כי הממשלה אינה מיישמת עוד את ההחלטה שבית המשפט פסל ושהחוק החדש לא האריך את תוקפה.[9]
הודעה לעיתונות | בקשה לביזיון בית המשפט | נוסח החוק (עמ' 264-261)
ב. חיסונים וקיצבאות ילדים
סעיף נוסף של החוק קובע כי ילדים שאינם מקבלים חיסונים לפי תוכנית משרד הבריאות לא יוכלו להמשיך לקבל מהמדינה תמיכה כספית באמצעות קיצבאות ילדים. תנאי זה פוגע בעיקר בילדים ערבים בדווים בנגב, שהם רוב הילדים שאינם מקבלים חיסונים, בשל היעדר גישה לשירותי בריאות. לפיכך, התנאי שנוסף לחוק מפלה אותם על בסיס שייכותם הלאומית. משרד הבריאות סגר לאחרונה תחנות טיפת חלב שפעלו בשלושה יישוביים בדוויים, שבהן ילדים יכלו לקבל את החיסונים, ושב ופתח אותן רק לאחר שעדאלה פנה לבג"ץ.[10]ב-7 באוקטובר 2010 הגשנו עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את התיקון לחוק, שנכנס לתוקף ב-15 בדצמבר 2010.[11]
הודעה לעיתונות | העתירה | נוסח החוק (עמ' 215-211)
8. חוק לשלילת תשלומים מחבר כנסת ומחבר כנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011
בפברואר 2011 אישרה הכנסת את חוק שלילת תשלומים מחבר כנסת ומחבר כנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011. לפי חוק זה, הכנסת יכולה לעכב תשלום שכר וגמלאות לחבר כנסת בפועל או לחבר כנסת לשעבר, אם היועץ המשפטי לממשלה קבע כי הם חשודים בעבירה או שהורשעו בעבירה שהעונש עליה הוא לפחות עשר שנות מאסר, ושאינם מתייצבים לחקירה פלילית או למשפט, גם אם הסיבה לכך היא שהייה מחוץ לגבולות המדינה. העבירה המיוחסת אמורה להתבצע בתקופה שבה החשוד היה חבר כנסת. הצעת החוק עלתה בעקבות יציאתו לגלות של חבר הכנסת לשעבר ד"ר עזמי בשארה מבל"ד, שעזב את ישראל במרס 2007 לאחר שהמשטרה הודיעה כי הוא חשוד בהעברת מידע לחזבאללה במלחמת לבנון השנייה. המדינה לא הצביעה על ראיה ברורה כלשהי נגד ד"ר בשארה. אם יש נגדו ראיות, הן נשמרות בחשאי ולא הוגש נגדו כתב אישום. עובדות אלה מצביעות על אופיה השרירותי של הצעת החוק; אפילו חברי כנסת שאין נגדם ראיות ברורות יכולים להיפגע ולאבד את גמלתם.
נוסח החוק (עמ' 352-350)
9. חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994 (תיקון מס' 12), 2010
לפי החוק החדש, שאושר ביולי 2010, כל סטודנט הרשום באוניברסיטה או במכללה, שהשלים את שירותו הצבאי והוא תושב "אזור עדיפות לאומית" כמו הנגב, הגליל או ההתנחלויות הלא-חוקיות בגדה המערבית, יהיה זכאי לקבל "חבילת פיצויים" הכוללת שכר לימוד מלא לשנת הלימודים הראשונה; שנה של לימודים קדם-אקדמיים; והטבות נוספות כמו דיור לסטודנטים. חבילת ההטבות מרחיקה לכת ומוסיפה להטבות הניכרות בלימודים שכבר ניתנות לחיילים משוחררים בישראל. ככלל, האזרחים הערבים פטורים משירות צבאי, ולפיכך הם מנועים מלקבל את ההטבות שהמדינה מעניקה לחיילים משוחררים וסובלים מאפליה בגלל שייכותם הלאומית. החוק החדש הולך בעקבות תיקון לחוק קליטת חיילים משוחררים מ-2008, המעגן בחוק את השימוש בשירות הצבאי כקריטריון לקביעת זכאותם של סטודנטים למגורים במעונות בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל והמעניק למוסדות אלה שיקול דעת נרחב להעניק הטבות כלכליות נוספות לחיילים משוחררים, ללא קשר להטבות הניתנות להם לפי חוקים אחרים.[12] כמה הצעות חוק אחרות, שלפיהן קבלת הטבות שונות תותנה בהשלמה של שירות צבאי או שירות לאומי, עדיין עומדות לדיון בכנסת.[13]
הודעה לעיתונות | נייר עמדה | נוסח החוק (עמ' 606-604)
הצעות חוק תלויות ועומדות
10. הצעת חוק זכויות למשרתים בשירות צבאי או לאומי, התש"ע-2010
לפי ההצעה, שעברה בקריאה טרומית בכנסת ב-5 ביולי 2010,[14] יחידים ששירתו שירות צבאי או שירות לאומי יקבלו הטבות נוספות. הטבות אלה רחבות יותר בהיקפן מאלה שניתנו לפי חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 7 ותיקון מס' 12), התש"ע-2010. הצעת החוק מתייחסת לכמה הטבות, ובהן תשלום שכר לימוד במוסדות להשכלה גבוהה, הזכות לתעסוקה והזכות לקנות רכוש או אדמה. לדוגמה, לפי הצעת החוק אדם ששירת בצבא יהיה זכאי לתמיכה כלכלית כדי לסייע לו לכסות את שכר הלימוד במוסד להשכלה גבוהה. אדם כזה יהיה פטור מתשלומים למדינה בשנה הראשונה שאחרי השחרור משירות צבאי או אזרחי. חיילים משוחררים או אנשים ששירתו בשירות לאומי יקבלו גם סיוע בקניית דירה ראשונה. בנוסף, אם ההצעה תתקבל, היא תאפשר הקצאת מגרשים ודירות לחיילים לשעבר. על פי החקיקה הזאת, ההטבות שהוזכרו לעיל יתבססו על ההנחה שהשירות הצבאי או השירות הלאומי הם ביטוי של נאמנות למדינה. הערבים אזרחי ישראל מודרים מהטבות אלה, מכיוון שרובם המכריע פטורים משירות צבאי מסיבות היסטוריות ופוליטיות.
11. הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – אפליה מתקנת), התש"ע-2009
לפי הצעת החוק, שעברה בקריאה טרומית ב-26 בינואר 2011, אנשים ששירתו בצבא או בשירות לאומי יקבלו עדיפות בקבלה למשרות בשירות המדינה. בהצעת החוק נכתב כי אם שני מועמדים בעלי כישורים זהים מתמודדים על משרה בשירות המדינה, אך אחד מהם שירת בצבא או בשירות לאומי אזרחי והאחר לא, תינתן עדיפות למועמד הראשון בלי קשר לשאלה אם תפקידו בשירות הצבאי או האזרחי היה רלבנטי למשרה המוצעת. הצעת החוק מעניקה הטבות נוספות לחיילים משוחררים, בניגוד לסעיף 15א(א) לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (תיקון משנת 2000), הקובע כי כל שר צריך לוודא כי המיעוט הערבי בישראל מקבל ייצוג הולם במשרדו. החוק מפלה את בני המיעוט הערבי, שרובם הגדול אינם משרתים בצבא מסיבות פוליטיות והיסטוריות. הערבים אזרחי ישראל סובלים מתת-ייצוג בשירות המדינה ולמעשה מעולם לא קודמו לעמדות שבהן מתקבלות הכרעות במשרדי הממשלה. היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי הוא מתנגד להצעת החוק.
זכויות אזרחיות ופוליטיות
חוקים חדשים
12. חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (התשנ"ד-1994), תיקון מיוחד מס' 6, 2009
החוק, שאושר ב-16 בנובמבר 2009, מעניק לשר הפנים סמכות מוחלטת להכריז על דחייה של הבחירות הראשונות למועצה אזורית לאחר הקמתה לתקופה בלתי מוגבלת. בעבר קבע החוק שיש לקיים בחירות בתוך ארבע שנים מהקמתה של מועצה אזורית חדשה. הכנסת אישרה את החוק זמן קצר לפני מועד הבחירות המתוכנן במועצה האזורית אבו בסמה, שבה נכללים עשרה כפרים ערביים בדוויים בנגב שבהם מתגוררים כ-25 אלף תושבים. המועצה הוקמה לפני יותר משש שנים. כתוצאה מחקיקת החוק לא התקיימו בחירות למועצה האזורית והתושבים אינם זוכים לייצוג ואינם מנהלים את חייהם באופן עצמאי. כיום מנהלת את המועצה האזורית אבו בסמה ועדה ממונה, שרוב חבריה הם ישראלים יהודים שמונו לתפקיד על ידי שר הפנים. ב-27 באפריל 2010 הגישו עדאלה והאגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את התיקון. העותרים ביקשו מבית המשפט להורות לשר הפנים להודיע על קיום בחירות דמוקרטיות למועצה האזורית ללא דיחוי.[15] הארגונים טענו שהחוק פוגע פגיעה קשה בערכים דמוקרטיים וכי על המדינה מוטלת החובה להבטיח בחירות סדירות, שקופות ודמוקרטיות. בדיון שהיה בפברואר 2011 הורה בית המשפט העליון לקיים את הבחירות למועצה האזורית אבו בסמה לא יאוחר מ-4 בדצמבר 2010.
13. חוק האזרחות (תיקון מס' 10) (ביטול אזרחות בשל הרשעה בעבירה), התשע"א-2011
החוק, שהתקבל ב-28 במרס 2011, מאפשר לבתי משפט לשלול את אזרחותם של מי שהורשעו בבגידה, בריגול, בסיוע לאויב בשעת מלחמה ובפעולות טרור כפי שהן מוגדרות בחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005,[16] אם שר הפנים ביקש מהם לעשות כך על פי פסק דין פלילי שניתן. אפשר לבטל אזרחותו של אדם רק אם הנאשם הוא בעל אזרחות כפולה או אם הוא מתגורר מחוץ לישראל (במקרה כזה החוק מניח שהאדם האמור הוא בעל אזרחות כפולה). אם האדם אינו בעל אזרחות כפולה ואינו מתגורר בחו"ל, יינתן לו או לה מעמד של תושבות בישראל במקום האזרחות. זהו מעמד נחות, שהזכות להשתתפות פוליטית של המחזיקים בו מוגבלת מאוד. ב-26 באוקטובר 2010 שלח עדאלה מכתב ליו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת וביקש ממנו לא לתמוך בהצעת החוק. עדאלה טען שהמסלול הלגיטימי להתמודדות עם עבירות מסוג זה הוא המסלול הפלילי ושהצעת החוק היא חלק מסדרה של חוקים והצעות חוק המכוונים נגד האזרחים הערבים, בניסיון להפוך את אזרחותם לאזרחות על-תנאי, ברוח הסיסמה הימנית הקיצונית "אין נאמנות, אין אזרחות". התיקון החדש הזה בא בעקבות תיקון שהוכנס לחוק האזרחות ב-2008, שלפיו אפשר להפקיע את אזרחותו של אדם בנימוק של "הפרת אמונים או חוסר נאמנות למדינה".[17] הפקעת האזרחות היא אחד הצעדים הקיצוניים ביותר העומדים לרשותן של מדינות. צעד זה עלול להביא לענישה אכזרית ולא מידתית, בעיקר אם הוא ננקט נגד קבוצה מסוימת של אזרחים.
14. תיקון מס' 40 לחוק יסודות התקציב (חוק הנכבה)
"חוק הנכבה", שהתקבל ב-22 במרס 2011, מסמיך את שר האוצר לצמצם את המימון או התמיכה שמעניקה המדינה למוסד או לארגון, אם זה מקיים פעילות אשר דוחה את קיומה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" או "מציין את יום העצמאות או את יום הקמת המדינה כיום אבל".[18] באופן מסורתי, הפלסטינים מציינים את יום העצמאות כיום אבל לאומי ומקיימים באותו מועד אירועי זיכרון. החוק פוגע בזכויותיהם, מצמצם את חופש הביטוי שלהם והוא יגרום נזק משמעותי למוסדות חינוך וארגוני תרבות ויגביר עוד יותר את האפליה נגדם. החוק גם עשוי לפגוע פגיעה ממשית בעקרון השוויון ובזכותם של האזרחים הערבים לשמר את ההיסטוריה שלהם ואת תרבותם. החוק שולל מהאזרחים הערבים את הזכות לציין את הנכבה, שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלהם.[19] ב-4 במאי 2011 הגישו עדאלה, האגודה לזכויות האזרח וקבוצה של הורים לתלמידי בית ספר והורים לבוגרי בית ספר עתירה נגד החוק לבג"ץ. בינואר 2012 דחה בג"ץ את העתירה. בית המשפט קבע כי העתירה היתה מוקדמת מדי, מכיוון שהחוק עדיין לא הופעל נגד מוסד מסוים כלשהו.
15. חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011
"חוק החרם", שאושר ב-11 ביולי 2011, אוסר על אזרחי ישראל ועל ארגונים ישראליים לפעול לקידום הטלת חרם על מוסדות ישראליים או על התנחלויות ישראליות לא-חוקיות בגדה המערבית. החוק מאפשר להגיש תביעות אזרחיות נגד כל אדם הקורא להטיל חרם בשל יצירת "עוולה אזרחית" או נזק חדש. החוק מאפשר לבטל הקלות מס או זכויות משפטיות והטבות אחרות הניתנות לעמותות ישראליות, וכן למוסדות אקדמיים, תרבותיים ומדעיים המקבלים מימון מהמדינה, אם הם קוראים להטיל חרם על ישראל או מעורבים בחרם. בית המשפט יכול לפסוק כי יש לפצות או לחייב בנזיקין כל אדם או מוסד שקורא לחרם, גם אם לא הוכח שבפועל נגרם נזק בגלל החרם. יתרה מזו, החוק קובע כי אפשר לבטל הטבות שהמדינה נותנת לעסקים ישראליים, אם יכריזו בפומבי שלא יקנו חומרי גלם או סחורות שמיוצרות בשטחים הכבושים. באופן זה החוק מצמצם במידה ניכרת את חופש הביטוי ופוגע בהתנגדות פוליטית לא אלימה לכיבוש. במרס 2012 הגישו עדאלה והאגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ לביטול החוק מטעם ארגוני זכויות אדם מובילים בישראל וארגונים פלסטיניים הנפגעים מהחוק.
16. חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010
"חוק החנינה", שאושר בכנסת ב-15 בינואר 2010, פוטר מעונש כל אדם שהורשע בדין בגלל התנגדות להתנתקות מעזה ב-2005, אם לא נגזר עליו עונש מאסר. החוק הרחיב את החנינה המוקדמת שהעניק היועץ המשפטי לממשלה, שהפסיק את ההליכים שננקטו נגד אנשים שהועמדו לדין בפעם הראשונה בגלל עבירות לא משמעותיות. לפי החוק יבוטלו כתבי אישום ויימחקו עבירות מהרישום הפלילי לפי בקשה של הנאשם. החוק מקיים הליך משפטי שונה לאנשים שהואשמו בהשתתפות בהפגנות נגד תוכנית ההתנתקות, ולמעשה יוצר אפליה על בסיס אידיאולוגי, שכן ערבים פלסטינים אזרחי ישראל סובלים התעללות גופנית ומילולית קשה כאשר הם יוצאים להפגנות, בעיקר באירועים הקשורים לעמדותיהם הפוליטיות או האידיאולוגיות. ב-13 בפברואר 2012 דחה בג"ץ עתירה לביטול החוק.
בג"ץ דחה את העתירה נגד חוק החנינה, הארץ, פברואר 2012 | נוסח החוק | פסק הדין של בג"ץ
הצעות חוק תלויות ועומדות
17. הצעת חוק לתיקון חוק האזרחות, התשי"ב-1952, הכופה שבועת נאמנות על המבקשים להתאזרח
התיקון המוצע לחוק האזרחות דורש מלא-יהודים המבקשים לקבל אזרחות ישראלית באמצעות תהליך התאזרחות או מאלה המעוניינים להנפיק תעודת זהות בפעם הראשונה (כפי שמחויב לעשות כל אזרח מגיל 16 ומעלה) להישבע שבועת נאמנות לישראל כ"מדינה יהודית, צי
