עדאלה ערער לבית הדין למים נגד סירובה של רשות המים לכבד החלטת בית המשפט העליון ולחבר בתים בכפרים בלתי מוכרים לרשת המים

מרכז עדאלה הגיש היום, 25 בספטמבר 2011, ערר  לבית הדין למים בחיפה בשמם של שני תושבים המתגוררים בשני כפרים בדוויים בלתי מוכרים בנגב: אום אלחיראן ותל ערד. הערר הוגש על החלטת ועדת המים אשר דחתה את בקשת התושבים לחבר את בתיהם למים למרות פסק דין של בית המשפט העליון מיוני 2010, שקבע כי תושבי שני הכפרים זכאים לנגישות למים והורה להחזיר את הסוגיה לוועדת המים. בערר נטען כי ועדת המים פעלה בניגוד לעקרונות שנקבעו בפסק הדין התקדימי, שקבע כי הזכות למים היא חלק מהזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד וכי תושבי הכפרים הלא מוכרים זכאים לנגישות מינימלית למים ללא קשר להיותו של הכפר מוכר או לא. את הערר הגישה עו"ד סאוסן זהר ממרכז עדאלה.

אחד העוררים, סלים אבו אלקיעאן תושב הכפר אום אלחיראן, מייצג זה שנים רבות את משפחתו ועוד 34 משפחות מהכפר בכל הנוגע לחיבור בתיהם למים. בכפר מתגוררים כ-500 תושבים והם נצטוו לעבור להתגורר באום אלחיראן ע"י הממשל הצבאי בשנת 1952 ומאז הם מתגוררים שם. נכון להיום תושבים אלו עדיין סובלים מהעדר נגישות מינימלית למים, וזאת למרות הפסיקה הברורה של בית המשפט העליון בעניינם. עד לקיץ 2010 הוצב חיבור מרכזי למים במרחק של 8 קילומטרים מהכפר, וממנו הובילו התושבים את המים באמצעות צינורות שהציבו התושבים עצמם בעלות גבוהה מאוד. אך גורמים בלתי ידועים נהגו לחבל בצינור זה והתושבים היו נושאים בעלויות התיקון הגבוהות כל פעם מחדש. בקיץ 2010 אירעה חבלה בלתי הפיכה בצינור ומאז מנותקים המים בכלל מהכפר. 

העורר השני עיד אל נבארי הינו תושב הכפר תל ערד השוכן מערבה לעיר ערד וצפונית מזרחית לכפר כסייפה. בכפר מתגוררים כ- 1,500 נפשות מהם 550 ילדים והם מתגוררים בכפר זה מאז שנת 1952 לאחר שנצטוו אף הם ע"י הממשל הצבאי לעבור אליו. אל נבארי הוא ראש הוועד המקומי בכפר מייצג את משפחתו ועוד כ- 40 משפחות המתגוררות בכפר והמונות לפחות 250 נפשות בכל הנוגע לבקשות לחיבור למים. גם תושבים תל עראד סובלים מהעדר נגישות מינימאלית למים. הם נאלצים להביא מים לבתיהם בדרכים מאולתרות ומנקודות מים הרחוקים בין 10 ל- 20 קילומטרים מהכפר.

שני העוררים טענו בערר כי היעדר הנגישות למים, והעובדה שהם נאלצים לאלתר דרכי הובלה של המים לכפר במחירים גבוהים בהרבה ימאשר אילו סופקו להם מחברת מקורות, גורמת להם ולמשפחותיהם לסבל רב. הם נאלצים לנסוע מדי יום להביא מכליות מים והדבר כרוך בטרחה, עמל ומאמץ רב. התושבים גם נאלצים להיעדר מעבודתם על מנת להוביל את מכליות המים לבתי הכפר. במקרים רבים התושבים אינם יכולים להיעדר מעבודתם ו/או שאין ברשותם כלי רכב שבהם אפשר להעביר את המכליות, ועל כן במקרים אלה לא ניתן להביא את המים לתושבים, לרבות לנשים, לילדים, ולקשישים, אשר נאלצים להמתין ימים שלמים בלי מים בכלל. במקרים רבים נבצר מהתושבים להביא מים לכפר ובימים אלו סבלם של התושבים גובר ונמנע מהם אפילו לבצע פעולות יומיומיות פשוטות כמו בישול, רחצה ושתייה. בימי הקיץ החמים ובימי החורף הקרים יש להעדר נגישות זו השלכות חמורות עוד יותר על כלל התושבים, ובמיוחד על הנשים, הילדים והקשישים השוהים בכפר רוב שעות היום.

ועדת המים נימקה את החלטת הסירוב בכך כי קיימים פתרונות אכלוס אלטרנטיביים לתושבים, וכי אם ירצו לקבל מים לבתיהם יוכלו לעבור להתגורר בכפרים מוכרים ומסודרים. בנוסף, ועדת המים הציעה לתושבים לקנות מכליות מים ממשפחות אחרות שיש להם נגישות למים. בערר התנגדו העוררים לפתרונות אלו גם מפני שפסק הדין הכיר בזכותם החוקתית למים ללא קשר למעמד בכפר וגם מכיוון שהחובה החוקית לספק את המים מוטלת על המדינה ואסור לה להתחמק ממימוש זכות חוקתית באמצעות הפניית התושבים לפרטים אחרים. כמו כן נטען בערר כי נימוקי ועדת המים הועלו בהליכים משפטיים קודמים טרם קבלת פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון ולכן דחיית בקשת העוררים מהווה הפרה גסה של זכותם של העוררים למים ולכבוד.

שני העוררים היו חלק מהליך משפטי ארוך שהחל עדאלה בשנת 2005 בדרישה לספק גישה למי שתייה לתושבים בשישה כפרים בלתי מוכרים בנגב שאין בהם גישה למים. בית הדין למים דחה את הבקשה ועדאלה ערער לביהמ"ש העליון, שכאמור קבע את זכותם של תושבי הכפרים הלא מוכרים למים ללא קשר למעמד הכפר. בית המשפט קיבל את הערעור עבור שלושה כפרים מבין השישה וקבע כי אין להם נגישות מינימלית למים ולפיכך הורה להחזיר את בקשתם לוועדת המים ברשות המים והביוב, אשר החליטה בניגוד להוראות פסק הדין.