בית המשפט העליון קבע כי התושבים מאום אל פחם לא ייקבלו חזרה חלק מאדמותיהם שהופקעו בשנת 1953 לצורכי "התיישבות" על אף שהם משמשים עד היום כיער נטע אדם

בית המשפט העליון דחה היום , 04.01.2010, את הערעור שהגיש ארגון עדאלה באמצעות עו"ד סוהאד בשארה ועאדל בדיר יחד עם עורכי הדין וליד עסליה ותופיק ג'בארין בשמן של 486 משפחות מאום אל פחם על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 18.3.2007 ואשר עיקרו בדרישתם של העותרים להורות על ביטול הפקעת חלק מאדמותיהם משנת 1953 שנעשתה לצורכי "התיישבות" ובמקום זאת היא משמשת כיער נטע אדם. המדובר בחלקת אדמה בשטח של 200 דונם מאדמות הכפר הערבי העקור לג'ון הסמוך למגידו.

העליון דחה את עיקר טענתם של המערערים כנגד תוקפה של ההפקעה משנת 1953 ואת הדרישה להחזיר אדמות הללו לבעליהן המקוריים מכיוון שלא נעשה בה שימוש לצורכי "התיישבות" חיונית, בהתאם להודעת ההפקעה . בפסק הדין, קבעו השופטים כי "ייעוד של ייעור עולה בקנה אחד עם צרכים של התיישבות ופיתוח, וזאת כאשר לוקחים בחשבון כי קיומם של שטחים ירוקים תורם לרווחת הכלל ומהווה חלק מפיתוח האזור בכללותו." עוד הוסיף העליון וציין כי השטח נשוא הערעור הינו "מובלעת" מסך השטח שהופקע בשנת 1953 וכי מקום לעשות הפרדה בין החלקות. בזאת, בית המשפט העליון קיבל את הפרשנות של בית המשפט המחוזי למונח "התיישבות" בהקשר של הפקעת קרקע. 

יחד עם זאת, פסק דינו של בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור במובן הזה שהוא החזיר את התיק לדיון בפני בית המשפט המחוזי בנצרת לצורך ההכרעה בשאלת הבעלות בין הטוענים השונים לזכות בקרקע. הובהר כי נפקות ההכרעה בתביעות הבעלות הסותרות נחוצה לעניין הפיצויים שהחוק מעניק בלבד, ולא לעצם החזרת הקרקע לידיהם.   

בדיון שהתקיים בביהמ"ש העליון בתארך 10.09.09 טענו עורכי הדין חסן ג'בארין ועלאא מחאג'נה ווליד עסליה כי הזכות לקניין של התושבים הינה זכות חוקתית וגוברת על נושא הייעור. הייעור של החלקות מעיד כשלעצמו כי מאז ההפקעה לא נעשה שימוש כלשהו בחלקות ולכן יש להשיב את החלקות לבעלים המקוריים. כמו כן המערערים הסתמכו על הלכות בג"צ שלפיהן אם לאחר עבור שנים רבות לא נעשה שימוש בקרקע, יש להשיב את הקרקע לבעלים וכאן ברור לחלוטין כי יער נטע אדם אינו שימוש לצורכי ציבור.
לציין, קרקעות הכפר הערבי לג'ון היו בעבר חלק מאום אל-פחם, העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל. החלקות נשוא הערעור הינן חלק מחלקות אדמה אחרות בכפר ואשר שטחן מסתכם ב-34,600 דונם, ואשר הופקעו על ידי המדינה ביום 15 בנובמבר 1953 בהתאם לחוק רכישת מקרקעין. על פי הודעת ההפקעה, הנימוק בבסיס ההפקעה היה שאדמות אלה דרושות לצורכי "התיישבות ופיתוח חיוניים". כאמור, המערערים טענו כי יער נטע אדם אינו יכול להיחשב בצורך התיישבות חיונית. מלבד היער, כיום קיים בשטח זה מתקן קטן של מקוורות המשתרע על כמה מטרים בלבד. רובן של המשפחות המערערות חיות כיום באום אל פחם וסובלות ממצוקת קרקע ודיור אדירה.
 

ארגון עדאלה מסר בתגובה לפסק הדין "המדיניות של ביהמ"ש העליון בהשבת קרקע יוצרת שני מסלולים אתניים: כשמדוב ביהודים, ניתן להשיב את הקרקע אם לא נעשה בה שימוש, אך לגבי הערבים לעולם לא תוחזר הקרקע גם אם לא נעשה בה שימוש בעבור שנים רבות."