עתירה לבג"ץ: לבטל תיקון לחוק, המונע מפלסטינים להגיש תביעות נזיקין נגד מדינת ישראל

הודעה לעיתונות
26.9.2005

עתירה לבג"ץ: לבטל תיקון לחוק, המונע מפלסטינים להגיש תביעות נזיקין נגד מדינת ישראל

ביום 31.8.2005 הגישו עדאלה, האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט, בשם תשעה ארגוני זכויות אדם בישראל ובשטחים הכבושים, עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את התיקון לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), המונע מפלסטינים שנפגעו על ידי כוחות הביטחון לתבוע את המדינה בגין נזקיהם.

העתירה הוגשה על ידי עדאלה, המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח, מטעמם ומטעם אל-חאק – החוק בשירות האדם (הגדה המערבית), המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (עזה), בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, הוועד נגד עינויים בישראל, רופאים לזכויות אדם ושומרי משפט. בעתירה, שבה התבקש בית המשפט לבטל את תיקון החוק, נאמר, כי התיקון השולל מתושבי השטחים באופן גורף את הזכות לפיצויים על נזק שגרמה להם המדינה גם שלא בפעולה מלחמתית, וזאת גם באופן רטרואקטיבי, הוא בלתי חוקתי, בלתי מוסרי וגזעני ומפר את כללי המשפט ההומניטרי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי.

תכליתו של התיקון לחוק, שאושר בכנסת ב-27.7.2005, היא לשלול מתושבי השטחים הכבושים את זכות הגישה לבתי המשפט בישראל, בכל הנוגע לנזקים שנגרמו להם על ידי כוחות הביטחון, בפעולות שאינן בגדר פעולות מלחמתיות. החוק מעניק לשר הביטחון סמכות להכריז על כל אזור שמחוץ לגבולות מדינת ישראל "אזור עימות", גם אם לא התקיימה בו לחימה כלשהי. לפי התיקון, שהוצע על ידי משרד הביטחון ומשרד המשפטים, ישראל אינה נושאת באחריות לכל נזק שייגרם לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה באזורים ששר הביטחון יגדיר "אזורי עימות". כפי שצוין בעתירה, התיקון בא להרחיב את החסינות המוקנית למדינת ישראל כך שתחול גם "על נזקים שאין בינם ללחימה בשטחים ולא כלום, כגון ביזה, התעללות במחסומים, ירי רשלני, פגיעה שלא לצורך ברכוש, פגיעה בתחמושת אימונים, תאונות דרכים וכד'".

תיקון החוק קובע, שבכל שטח ששר הביטחון יכריז עליו "אזור עימות" יש למדינה, לרשות או לאדם הפועלים מטעמה חסינות גורפת מתביעות לפיצוי על נזקים שגרמו כוחות הביטחון. כך, די אם ייטען שבג'נין יש עימות, כדי לאפשר הכרזה על כל אזור צפון הגדה "אזור עימות". ההגדרות הן כה רחבות, שכל פעילות של כוחות הביטחון בשטחים הכבושים – ובכלל זה מחסומים, פיזור הפגנות, בניית חומת ההפרדה ועוד – תיחשב ככזו הנעשית במסגרת עימות. תיקון החוק מקים למדינה חסינות גורפת מתביעות של אנשים שנפגעו עקב פעולות כוחות הביטחון: יולדת שעוכבה במחסום ותינוקה מת, ילד שנדרס על ידי ג'יפ צבאי, הוריו של נער שנהרג עקב שימוש מופרז בכוח בעת פיזור הפגנה, כל אלה מנועים מלתבוע פיצויים על הסבל שנגרם להם.

תיקון החוק קובע עוד, כי המדינה לא תהיה אחראית בנזיקין כלפי נתיני "מדינת אויב" ופעילים וחברים ב"ארגון מחבלים". חסינות המדינה קמה ללא שנדרש כל קשר סיבתי בין היגרמות הנזק לבין היותו של הניזוק "נתין מדינת אויב" או חברותו ב"ארגון מחבלים", כלומר די בנתינותו של התובע וב"פעילותו" או ב"חברותו" ב"ארגון מחבלים" כדי להעניק למדינה חסינות מוחלטת. החסינות קמה גם כשמדובר באדם שהוא אזרח ישראל, אשר מרכז חייו בישראל ושחשוף לפגיעות שונות ומשונות מצד המדינה – החל מתאונות דרכים, שבהן מעורב רכב ממשלתי, רשלנות רפואית בבית חולים ממשלתי או תאונת עבודה כשהמעסיק הוא המדינה או מי שפועל מטעמה, וכלה ברשלנות כזו או אחרת מצד רשויות המינהל. היא אינה מוגבלת לנזקים, שנגרמו בעת ביצוע שליחות בלתי חוקית מטעם הארגון או מדינת האויב, אלא חלה אף בהעדר כל קשר אליה. מעבר לתוצאה הקשה במקרים שבהם אין כל זיקה בין שייכותו של הנפגע לבין הנזק שנגרם לו, חסינות מוחלטת על-בסיס פרסונאלי חוסמת עשיית צדק גם כשזיקה כזו מתקיימת. היא מונעת מבית המשפט להחיל אמת מידה גמישה, המתחשבת בתרומתה של הפעילות הלא חוקית של התובע לנזקו – כמקובל כיום.

השלילה הגורפת של הגישה לבתי משפט בישראל מפלסטינים פוגעת פגיעה חמורה בזכויות היסוד שלהם, וכפי שנאמר בעתירה "החוק נשוא העתירה יוצר שתי מערכות נפרדות ונוגדות של דיני נזיקין בכל האמור לנזקים שגרמה המדינה, האחת משמרת את ההגנה המשפטית המלאה לזכויותיהם של נפגעים ישראלים, לרבות מתנחלים המתגוררים בשטחים הכבושים, בעוד האחרת שוללת כל הגנה משפטית מנפגעים פלסטינים תושבי השטחים הכבושים, מנתיני 'מדינות אויב' ומחברי ופעילי 'ארגוני מחבלים' ומפשיטה אותם מזכויותיהם באופן גורף. המסר הערכי של החוק הינו חמור וקיצוני – לחייהם ולזכויותיהם של האחרונים אין ערך, בית המשפט לא ייתן להם כל סעד והפוגע בהם ייצא פטור בלא כלום. מכאן חוסר המוסריות והגזענות של חוק זה. מכאן בטלותו הקיצונית".

תיקון החוק קובע את התחולה הרטרואקטיבית של החוק החל מספטמבר 2000. התחולה הרטרואקטיבית של החוק מנוגדת לכללי הצדק הטבעי והיא תגרום נזקים בלתי הפיכים לפלסטינים שנפגעו בחמש השנים האחרונות, מאז תחילת האינתיפאדה. תיקון החוק יחול באופן רטרואקטיבי על תביעות שהוגשו לבתי משפט בישראל לפני חקיקתו של תיקון החוק, למעט תביעות שהוחל בהן בשלב שמיעת הראיות לפני חקיקת תיקון החוק.

התיקון לחוק פוגע למפרע בזכויות החוקתיות של אותם תושבים ובציפיותיהם הלגיטימיות לפיצוי על הנזק שנגרם להם. הוא גם פוגע באופן שרירותי בפלסטינים שהגישו תביעות אך הבירור בעניינם לא הגיע אל שלב ההוכחות ומפלה אותם לרעה יחסית לאלה שההליך בעניינם הסתיים. התחולה הרטרואקטיבית של החוק מנוגדת להלכה הפסוקה, שלפיה חקיקה חדשה לא תחול למפרע על מי שהסתמך על מצב משפטי שקדם לחקיקה.

השלכות תיקון החוק חורגות מעבר לשלילת זכותם של פלסטינים תושבי השטחים הכבושים לפיצויים. התיקון מרוקן מתוכן את חובת הזהירות של ישראל כלפי הפלסטינים ואת משמעות חובת הכובש להגן עליהם, בהיותם אוכלוסייה מוגנת. הוראות התיקון לחוק מנוגדות למשפט הבינלאומי ההומניטרי, החל על השטחים הכבושים. הן גם מסלקות את הביקורת השיפוטית על פעולות הצבא ומצמצמות את ההרתעה מפני פגיעה בחייהם של הפלסטינים, בגופם, בכבודם ובקניינם.

על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, על הכובש חלה החובה להגן על האוכלוסייה הכבושה, המכונה אוכלוסייה מוגנת. אין מדובר רק בחובה שלילית, כלומר בחובה להימנע מפגיעה באוכלוסייה מוגנת, אלא גם בחובה פוזיטיבית, כלומר חובה למנוע פגיעה במוגנים ולפעול להבטחת שלומם וביטחונם. כלל זה מעוגן באמנות בינלאומיות כמו אמנת האג ואמנת ז'נבה הרביעית. החוק מפר גם את הוראות משפט זכויות האדם הבינלאומי אשר, כמו המשפט ההומניטרי, מקים חובה לפצות על הפרת הזכויות המוגנות.

הפגיעה בזכויות הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים חמורה במיוחד, מפני שהיא שוללת מהם באופן גורף את האפשרות לקבל תרופה או סעד עקב הפרת זכויות יסוד כמו הזכות לחיים, לשלמות הגוף, לקניין ולשוויון והזכות החוקתית לגישה לבתי המשפט. שלילת סעד משפטי בשל פגיעה בזכויות יסוד כמוה כשלילת הזכות עצמה.

משרד המשפטים טען, כי תיקון החוק נועד לעגן בחוק עיקרון שלפיו כל צד בסכסוך צריך לשאת בנזקיו ולטפל בנפגעיו, כלומר ישראל תטפל בנפגעיה ותישא בנזקיהם, הרשות הפלסטינית תטפל בנפגעים הפלסטינים. לעיקרון גורף זה אין אח ורע במשפט ההומניטרי. הוא גם מבוסס על ההנחה שהישראלים והפלסטינים שווים אלה לאלה בכל האמור ביחסי הכוח והשליטה. עיקרון זה מתעלם מעובדות ברורות וידועות לכל: היחסים בין ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית הם יחסים שבין מדינה כובשת לבין נכבשים, ועל המדינה הכובשת חלה חובה לפעול בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי.

בעתירה הודגש, כי תיקון החוק אינו עומד בתנאי של היותו לתכלית ראויה. התכלית שביסוד התיקון לחוק כוללת מספר תכליות משנה. התכלית הראשונה שיוזמי החוק טענו לה היא עיגון בחוק של עיקרון שלפיו "על כל צד לשאת בנזקיו ולטפל בנזקיו". עיקרון מעין זה אינו קיים ככלל רחב במשפט הבינלאומי, אלא רק במצבים מסוימים המהווים "פעולה מלחמתית" ומקיימים את הוראות המשפט ההומניטרי. יוזמי התיקון לחוק טענו עוד, כי תיקון החוק נועד ליצור איזון – כפי שישראלים אינם יכולים לתבוע את הרשות הפלסטינית, כך יש למנוע מפלסטינים לתבוע את ישראל. אלא שישראלים יכולים לתבוע את הרשות הפלסטינית ובפועל הוגשו תביעות רבות כאלה לבתי משפט בישראל ובעולם. תכלית נוספת של תיקון החוק, היא פטירת המדינה מהצורך לשאת בעלות הכספית הכרוכה בתשלום פיצויים לניזוקים פלסטינים, המהווה תכלית פסולה מעיקרה. הלכה פסוקה היא, שעלות כלכלית ושיקולים של יעילות ונוחות מינהלית אינם בגדר תכלית ראויה לפגיעה בזכויות אדם. תכלית בלתי ראויה נוספת של תיקון החוק לה טענו יוזמי התיקון לחוק, היא הקלת הנטל המוטל על בתי המשפט ופרקליטות המדינה בגלל התביעות שמגישים אנשים שניזוקו מפעולות המדינה בשטחים הכבושים. אף שבשנתיים האחרונות עלה מספרן של תביעות אלה, הרצון להקל את העומס שבו נושאים בתי המשפט אינו שיקול היכול להצדיק את שלילת הזכות לתבוע. תפקידו של בית המשפט הוא לדון בתביעות, ובין השאר בתביעות בגין נזקים שגרמה המדינה לפרטים. עוד טענו יוזמי תיקון החוק, כי הוא נועד "להתגבר על הפרשנות השגויה של בית המשפט למונח 'פעולה מלחמתית'", וזאת תוך הישענות על מידע מוטעה ומטעה.

התיקון לחוק נועד לשלול זכויות יסוד על בסיס אתני, להפקיע את סמכות בית המשפט, לגבור על הוראות משפט זכויות האדם הבינלאומי ועל הוראות המשפט הבינלאומי ההומניטרי החלות על השטחים הכבושים ולשלול זכויות יסוד בשל שיקולים כלכליים ושיקולים של נוחות מינהלית. כל אחת מתכליות אלה היא תכלית פסולה. לכן התיקון לחוק הוא בלתי חוקתי ועל בית המשפט לבטלו.