עדאלה דורש מנציב שירות בתי הסוהר להפסיק את הפגיעה החמורה בזכויות האסירים, הנובעת מהסעתם בניידת ה"פוסטה"

הודעה לעיתונות
30.1.2006

עדאלה דורש מנציב שירות בתי הסוהר להפסיק את הפגיעה החמורה בזכויות האסירים, הנובעת מהסעתם בניידת ה"פוסטה"

ארגון עדאלה פנה ב-17 בינואר 2006 לנציב שירות בתי הסוהר, יעקב גנות, בדרישה להפסיק את הפגיעה בזכויות האסירים המוסעים ברכב של שירות בתי הסוהר (שב"ס) הידוע בכינויו "פוסטה".

אסירים רבים העלו לפני עדאלה תלונות קשות על התנאים הבלתי נסבלים שאליהם הם נחשפים בעת ההסעה בניידות שב"ס. ההסעות מבית כלא אחד לאחר או מבית הכלא לבית המשפט נמשכות שעות ארוכות. לעתים נמצאים האסירים בתוך ה"פוסטה" 12 שעות רצופות. בכל הזמן הזה ידיהם ורגליהם כבולות באזיקים, הם אינם מקבלים מזון או משקה ונמנע מהם לעשות את צרכיהם.

בפניית עדאלה, שנוסחה על ידי עו"ד עביר בכר, נטען כי הוצאתו של האסיר אל מחוץ לכותלי בית הסוהר, לשם הסעתו למקום אחר, אין משמעה הפקעת זכויותיו החוקתיות כאסיר, פגיעה בגופו ורמיסת כבודו כאדם. החובה לדאוג לשלומם, כבודם ובריאותם של האסירים מוטלת על שב"ס כל עוד נתונים האסירים למשמורתו, בין אם בתוך כותלי הכלא ובין אם מחוץ להם.

על פי פקודות שירות בתי הסוהר (פקנ"צ .3.10.00), אסיר הנתון למשמורת שב"ס זכאי לשלוש ארוחות יומיות. אין בנמצא אף הוראה שבדין הפוטרת את שב"ס מלהעניק ארוחות אלו לאסיר או המאפשרת צמצום מספרן של הארוחות, רק משום שהאסיר נמצא בדרכו מבית סוהר אחד לאחר; לא כל שכן, שחובה זו אינה מתבטלת כאשר מדובר בנסיעה האורכת שעות רבות. החובה להעניק מזון לאסירים במידה מספקת ובמועדים ראויים קבועה גם בכללים הבינלאומיים לטיפול באסיר.

בפנייה נטען, כי העובדה שנמנע מהאסירים לעשות את צרכיהם במשך כל שעות הנסיעה עולה לכדי יחס משפיל ובלתי אנושי, הגובל בעינוי נפשי ופיזי. מניעה זו פוגעת אנושות בכבודו, בגופו ובנפשו של האסיר ועלולה להסב נזק בלתי הפיך לבריאותו.

עו"ד בכר הוסיפה, כי הקשיים בהסעת האסירים אל בתי המשפט הם למעשה מכשולים בגישה הפיזית לבית המשפט, דבר המהווה פגיעה בזכותם של האסירים לגישה לערכאות. היא ציינה גם, שבשל תנאי ההסעה המחפירים החלו אסירים להעדיף לא להגיש עתירות הנוגעות לתנאי המחיה שלהם בבית הכלא, מחשש שיחוו את החוויה הקשה הכרוכה בנסיעה. עניין זה, נטען בפנייה, מהווה אף הוא פגיעה בזכות החוקתית לפנייה לערכאות, שהוכרה בפסיקה כחלק מהזכות לכבוד, לחירות.