ערעור לעליון נגד מדיניות אי-אספקת מי שתייה לתושבי הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב בערעור נטען עוד, כי בית המשפט לענייני מים נתן גיבוי למדיניות ממשלתית לנישול האזרחים הבדואים מאדמותיהם בנגב, כאשר לא פסל את החלטת נציב המים שלא לספק להם מי שתייה

הודעה לעיתונות
21.11.2006

ערעור לעליון נגד מדיניות אי-אספקת מי שתייה לתושבי הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב

בערעור נטען עוד, כי בית המשפט לענייני מים נתן גיבוי למדיניות ממשלתית לנישול האזרחים הבדואים מאדמותיהם בנגב, כאשר לא פסל את החלטת נציב המים שלא לספק להם מי שתייה

בערעור נטען עוד, כי בית המשפט לענייני מים נתן גיבוי למדיניות ממשלתית לנישול האזרחים הבדואים מאדמותיהם בנגב, כאשר לא פסל את החלטת נציב המים שלא לספק להם מי שתייה

מרכז עדאלה הגיש ביום 18.11.2006 ערעור לבית המשפט העליון על פסק דין שנתן בית משפט לענייני מים בחיפה לפני כחודשיים (13.9.2006), שלפיו לא נפל פגם בהחלטת נציב המים שלא לספק מי שתייה למאות משפחות ערביות המתגוררות בכפרים בלתי-מוכרים בנגב. בערעור נטען כי החלטת נציב המים האמורה הסתמכה על שיקולים זרים, הבאים לקדם מדיניות ממשלתית שמטרתה לנשל את האזרחים הערבים-הבדואים תושבי הנגב מאדמותיהם, באמצעות אי-אספקת מים בעבורם, דבר שיאלצם לעזוב את אדמותיהם.

הערעור הוגש באמצעות עו"ד עאדל בדיר מעדאלה, בשמם של שישה אזרחים תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים, המייצגים מאות מתושבי כפרים אלה. בערעור נטען, בין היתר, כי שלילת זכות המערערים לחיבורי מים, שיספקו להם מים בכמות ובאיכות הדרושות, מהווה פגיעה בזכות חוקתית, הנסמכת על הזכות לכבוד ולתנאי קיום מינימליים, וכן על הזכות לבריאות, אשר אין להתנותן ביישום מדיניות כלשהי. התניה כאמור היא צעד שרירותי, המעדיף את הפגיעה בזכות לחיים לטובת מדיניות ממשלתית מפלה.

באי-הספקת מים לאזרחיה הערבים-הבדואים בנגב, נטען בערעור, מסכנת המדינה אזרחים אלה וחושפת אותם למחלות קשות. טענה זו נסמכת על חוות-דעתו של פרופ' מיכאל אלקן, מנהל המכון למחלות זיהומיות במרכז הרפואי סורוקה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מלפני כשנה. לפי חוות הדעת, העדר מים בכלל, או אספקתם בצורה מינימלית, עלולים לגרום התייבשות, זיהום מעיים והיגיינה לקויה.

ואכן, סקר איכות מי השתייה ביישובים הערביים-הבדואיים הבלתי-מוכרים בנגב, מציין את מכלול המחלות המועברות דרך מים, שאינם ראויים לשתייה. הסקר בוצע בשנת 1999 ביישובים המצויים בשטח השיפוט של העיר ערד, בהנחיית משרד הבריאות במחוז הדרום, והוא רלוונטי למציאות כיום. ,

לפי ממצאי אותו סקר, בכפרים הלא מוכרים בנגב יש "מערכות אספקה לקויות של מים… מיכל של מים לא מטופלים, מיכל מים פגום, צינור מים מאולתר ופגום, כל הגורמים הללו מהווים מאכסן לחיידקים, וירוסים, טפילים ואצות העלולים לגרום למחלות זיהומיות".

עוד נטען בערעור כי ההחלטה של נציב המים, הפגומה כשלעצמה, נסמכת על המלצת ועדת המים, שהיא גוף הכפוף למינהלת הבדואים, וזו חותרת ליישם את מדיניות הממשלה כאמור. בערעור נטען כי הקלות הבלתי נסבלת של אי שקילת הנזק המוחשי שנגרם למערערים מציבה סימני שאלה, בין היתר, על הצורך בקיומו של אותו גוף, אשר ככל הנראה מייחד את משאביו לשליטה באוכלוסייה שהוא אמור לקדם ולדיכויה.

כך, למשל, טען עו"ד בדיר כי המדיניות הממשלתית מפלה לרעה את האזרחים הערבים בנגב גם לאור קיומן של עשרות חוות בודדים בנגב, המשתרעות על אלפי דונמים, שבהן מתגוררות משפחות בודדות, יהודיות. חוות אלו הוקמו ללא היתר של רשויות התכנון, אך הדבר לא מנע מהמדינה לספק להן מים, בתשתית מודרנית, משוכללת פי כמה מזו שהאזרחים הערבים-הבדואים מקווים להשיג. בקשתם של האחרונים אינה דורשת חיבור הבתים למים, אלא מדובר בדרישה מינימלית, לספק נקודות לחיבור למים מצינורות שכבר קיימים לאורך הצירים המרכזיים באזור.

ע"א 9535/06 עבדאללה אבו-מסאעד נ' נציב המים