בית המשפט המחוזי בנצרת אישר בפסק-דינו הפקעה של כ-200 דונם, השייכים לכ-200 משפחות מאום אל-פחם

הודעה לעיתונות
18.3.2007

בית המשפט המחוזי בנצרת אישר בפסק-דינו הפקעה של כ-200 דונם, השייכים לכ-200 משפחות מאום אל-פחם

האדמות הופקעו בשנת 1953 בפקודת שר האוצר, "לצורכי התיישבות ופיתוח חיוניים", אולם מאז לא נעשה בהן שימוש. עדאלה: "מדובר בפסיקה חמורה שנותנת הכשר לתפיסת קרקעות, שאינה כדין ואינה מוצדקת". בית המשפט אישר עיכוב ביצוע של פסק-הדין. בעדאלה שוקלים ערעור לעליון

בית המשפט המחוזי בנצרת פסק היום, 18 במארס 2007, כי כ-200 דונם שהופקעו מבעלי אדמות באזור אום אל-פחם, שנעשתה בפקודת שר האוצר בשנת 1953, היא בעלת תוקף. בית המשפט הורה לפקיד ההסדר לרשום אדמות אלה על שם רשות הפיתוח. בכך, למעשה, דחה בית המשפט את טיעוניהן של כ-200 משפחות, שהוגשו בחלקם באמצעות ארגון עדאלה, לבעלות על הקרקע. בית המשפט לא קיבל את הטיעון העיקרי שהעלו בעלי האדמות, שלפיו ההפקעה בטלה מעיקרה ויש להחזיר את האדמה לבעליה, מכיוון שלא נעשה בה שימוש לצורכי "התיישבות" בהתאם להוראות צו ההפקעה שהוציא בזמנו השר. עם זאת, בית המשפט אישר את בקשת עדאלה לעיכוב ביצוע פסק-הדין ובארגון שוקלים להגיש בקרוב ערעור לבית המשפט העליון בפרשה זו.

שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, אברהם אברהם, בחר להתמקד בפסק-דינו במהות הפרשנות של המונח "התיישבות", כפי שצוינה בצו ההפקעה. השופט קיבל את טענות רשות הפיתוח, שלפיהן יש לתת פרשנות רחבה מאוד למונח זה, וציין בפסק-הדין כי "לא רק בניית בית תהווה 'התיישבות', כי אם כל שימוש אחר הצריך לתושבי המדינה בכלל, ובתוך כך ניתן לראות את השימוש בגוש, משמע יער ומתקן של מקורות".

בעדאלה רואים בחומרה פרשנות זו. לטענת הארגון, באמצעותה העניק בית המשפט הכשר לתפיסת קרקעות שאינה כדין ואינה מוצדקת, במיוחד בהתחשב בעובדה שחוק רכישת מקרקעין, אשר על-פיו הוציא השר בזמנו את צו ההפקעה האמור, נחקק לצורך הקלה על תפיסת שטחים נרחבים, שבעליהם נאלצו לנטוש בתקופת המלחמה ב-1948. ואולם, טוענים בעדאלה, לא זו בלבד כי מדובר בחוק דרקוני מלכתחילה, הרי שבשיטת המשפט הנוהגת כיום, אין מקום לשיקולים מעין אלו, הפוגעים בזכות יסוד של הפרט: הזכות לקניין.

פסק-הדין מתייחס לאדמות הכפר אללג'ון, שהיה קיים לפני קום המדינה. אדמות הכפר היו חלק מאדמות אום אל-פחם באזור צומת מגידו שבנפת יזרעאל. השטח המדובר, המשתרע על כ-200 דונם וידוע כחלקה 20420, הופקע עם שטחים נוספים ב-15 בנובמבר 1953. השטח הופקע על פי הודעה שהוציא שר האוצר אז, לוי אשכול, בתוקף סמכותו לפי סעיף 2 לחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953, לצורכי "התיישבות ופיתוח חיוניים".

מאז ההפקעה ולמשך יותר מחמישים שנה טרם שימשה הקרקע הנ"ל למטרת ההפקעה וטרם נעשה בה כל שימוש לצורך התיישבות, כפי שצוין בהודעת השר. כיום השטח מיוער ויש בו מתקן של חברת מקורות. עורכי הדין עאדל בדיר וסוהאד בשארה מעדאלה טענו בשם חלק מבעלי הקרקע, כי בנסיבות האמורות יש להכריז על הפקעה זו כבטלה מעיקרה. כן טענו, יש לרשום את המקרקעין על שם בעלי הקרקע, מכיוון שהזמן הרב שחלף בלי שבקרקע נעשה שימוש למטרת ההפקעה מעיד על העדר הצורך בהפקעה מלכתחילה.

בעלי הקרקע הוסיפו לעניין זה וטענו, כי שיהוי של יותר מחמישים שנה במימוש מטרת ההפקעה מצד הרשויות, מצביע על כך שמטרת ההפקעה ההתיישבותית הוזנחה וכי אין עוד צורך התיישבותי בקרקע זו. משפסק הצורך הציבורי, כביכול, מן הראוי להשיב את הקרקע לבעליה. הם טענו גם כי השיהוי הנ"ל מצביע על חוסר הסבירות של המעשה המינהלי, ולכן יש הצדקה לביטול ההפקעה.

יתרה מזו, טענו בעלי הקרקע, העובדה שלא נעשה בקרקע האמורה כל שימוש לצורכי התיישבות או פיתוח חיוניים במשך יותר מחמישים שנה, מעידה כי קביעתו של השר בעניין חיוניות הקרקע לצורכי התיישבות לא היתה נכונה, או שניתנה ממניעים פסולים ובחוסר סבירות.

כאמור, טענות אלו נדחו על-ידי בית המשפט בפסק דינו היום.

תיקים מאוחדים 568/03 מוחמד מחאג'נה ואח' נגד רשות הפיתוח ואח'.