עדאלה עירער לעליון נגד פסק-דין של המחוזי בנצרת, שאישר הפקעת של כ-200 דונם ליד מגידו, השייכים לכ-300 משפחות מאום אל-פחם

הודעה לעיתונות
29.5.2007

עדאלה עירער לעליון נגד פסק-דין של המחוזי בנצרת, שאישר הפקעת של כ-200 דונם ליד מגידו, השייכים לכ-300 משפחות מאום אל-פחם

** האדמות הופקעו בשנת 1953 בפקודת שר האוצר, "לצורכי התיישבות ופיתוח חיוניים", ואולם מאז לא נעשה בהן שימוש. עדאלה דורש להחזיר את האדמות לידי בעליהן

עדאלה הגיש ב-9 במאי 2007 לבית משפט העליון הודעת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שדחה את טענותיהם של בעלי קרקעות מאום אל-פחם לבטלות או לביטול הפקעת אדמותיהם בכפר העקור אללג'ון שבאזור מג'ידו. בית המשפט המחוזי הורה על רישום הקרקעות האמורות על שם המדינה.

הקרקעות נשוא פסק הדין הן חלק מאדמות הכפר אללג'ון, שהיה קיים לפני קום המדינה. אדמות הכפר היו חלק מאדמות אום אל-פחם באזור צומת מג'ידו שבנפת יזרעאל, והן שייכות לכ-300 משפחות. השטח המדובר, המשתרע על כ-200 דונם וידוע כחלקה 20420, הופקע עם שטחים נוספים ב-15 בנובמבר 1953. השטח הופקע על פי הודעה שהוציא שר האוצר אז, לוי אשכול, בתוקף סמכותו לפי סעיף 2 לחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953, לצורכי "התיישבות ופיתוח חיוניים". כיום קיים בשטח זה מתקן קטן של מקורות ובחלקו ניטע יער.

בפסק-דינו, שנכתב על ידי השופט אברהם אברהם, קיבל בית המשפט המחוזי את טענות רשות הפיתוח, שלפיהן יש לתת פרשנות רחבה מאוד למונח "התיישבות" כפי שהוא מופיע בצו שמכוחו הופקעו הקרקעות הנ"ל ב-1953. בפסק-הדין כתב השופט: "לא רק בניית בית תהווה 'התיישבות', כי אם כל שימוש אחר הצריך לתושבי המדינה בכלל, ובתוך כך ניתן לראות את השימוש בגוש, משמע יער ומתקן של מקורות".

המערערים על פסק-הדין טענו, באמצעות עורכי הדין סוהאד בשארה ועאדל בדיר מעדאלה וכן עורכי הדין וליד עסליה ותאופיק ג'בארין, המייצגים חלק מבעלי הקרקעות האמורות, כי בית המשפט המחוזי טעה כשקבע כי ייעור נופל במסגרת המטרה ההתיישבותית של ההפקעה. לדבריהם, פסק-הדין האמור מהווה פרשנות רחבה ביותר לצורך "ההתיישבותי" שאליו התייחס חוק הרכישה. פרשנות זו איננה מתיישבת עם לשון החוק המפקיע ועם מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית על פי חוקי היסוד.

פרשנותו של בית משפט המחוזי מובילה לתוצאה דרקונית, המעניקה הכשר לתפיסת קרקעות שאינה כדין ואינה מוצדקת, במיוחד בהתחשב בעובדה שחוק רכישת מקרקעין, אשר על פיו הוציא השר בזמנו את צו ההפקעה האמור, נחקק לצורך הקלה על תפיסת שטחים נרחבים, שבעליהם נאלצו לנטוש בתקופת המלחמה ב-1948.

בתביעה לבטלות ההפקעה טענו בעלי הקרקע, בין היתר, כי העובדה שלא נעשה בקרקע האמורה כל שימוש לצורכי התיישבות או פיתוח חיוניים במשך יותר מחמישים שנה, מעידה כי קביעתו של השר בעניין חיוניות הקרקע לצורכי התיישבות לא היתה נכונה, או שניתנה ממניעים פסולים ובחוסר סבירות. בנוסף, אף אם ייקבע כי ההפקעה היתה כדין, הרי אי שימוש בה לצרכים שנקבעו בצו ההפקעה מלמד על הזנחת מטרת ההפקעה ועל כך שהקרקע איננה נחוצה עוד למטרה זו, ועל כן יש להחזירה לבעליה המקוריים.

ע"א 4067/07, ג'בארין ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

הודעת הערעור