עדאלה ליועמ"ש:הריסת הבתים באום אלחיראן אינה חוקית ומהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובמעמדו של בית המשפט

מרכז עדאלה פנה ביום שישי 29.6.2007 ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ולמינהל מינהל מקרקעי ישראל, יעקב אפרתי, בדרישה לחקור באופן מיידי את נושא הריסת חלק מהבתים בכפר הבלתי מוכר אום אלחיראן – עתיר שבנגב, ולהעמיד לדין משמעתי את כל האחראים על המעשה הבלתי חוקי שאירע ביום 25.6.2007.

בין הבתים שנהרסו, היו 9 בניינים השייכים למר עזאת אבו אלקיעאן ובניו. כנגד הנ"ל הוגשה, בשנת 2004, על ידי מינהל מקרקעי ישראל, תביעה לסילוק יד ופינוי הקרקע בבית משפט השלום בבאר שבע. התביעה הנ"ל היא אחת מעשרות אשר הוגשו לפינוי כלל תושבי הכפר, המונים כ- 1000 נפשות. במסגרת התביעה הנ"ל, התקבל באוגוסט 2004 פסק דין בהעדר הגנה. במסגרת בקשה לביטול פסק הדין, אשר הוגשה באוקטובר 2004, נתן בית משפט השלום בבאר שבע, צו עיכוב הליכי ביצוע פסק הדין. בקשות ביטול פסקי הדין, נכון להיום, עדיין תלויות ועומדות.

על אף החלטת העיכוב, פתח מינהל מקרקעי ישראל תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין. משנודע למשפחה אודות פתיחת תיקי ההוצאה לפועל במהלך חודש ינואר 2006, מיד פנו אלה, לב"כ המינהל בבקשה כי יפעל לסגירת תיקי ההוצל"פ והפסקת כל ההליכים בעניין. וביום 29.1.2006 ניתנה הוראת ב"כ המינהל מקרקעי ישראל לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל על ידי המינהל.

ביום ההריסה בפועל, 25.6.07, משהתכוונו הפועלים מטעם מינהל מקרקעי ישראל להרוס את בתי המשפחה הנ"ל, הוצג בפני המוציאים לפועל צו בית המשפט לעיכוב הליכים, אך ללא כל הועיל. תגובת הממונה בשטח היתה, כי זהו צו ישן וכי איננו יכול לעזור עוד. באותו בוקר, אף פנתה עו"ד סוהאד בשארה מעדאלה במכתב אל ב"כ מינהל מקרקעי ישראל והלשכה המשפטית במשרדי המינהל בבאר שבע, ובו הבהירה שוב, כי קיים צו עיכוב ביצוע בגין הבתים הנ"ל, וביקשה שלא להרוס את הבתים. תשובה כתובה עד עצם היום הזה לא התקבלה והבתים נהרסו כאמור.

בפנייתה ליועמ"ש ציינה עו"ד בשארה, כי "על אף החלטת בית המשפט לעיכוב ביצוע פסק הדין, על אף ההוראה לעכב הליכי ההוצל"פ, על אף התכתבויותינו בנושא, על אף הצגת צו עיכוב ביצוע למבצעים בשטח ועל אף התראתנו בנושא ביום ההריסה, מישהו החליט, להציב את עצמו מעל לרשות המחוקקת ומעל לרשות השופטת ולהרוס את הבתים".

עוד נטען בפנייה, כי הריסת הבתים שללה מבעליהם את הזכות החוקתית להתגונן מפני תביעת המינהל לסילוק יד ופינוי, שלל מהם את זכותם לקבל את יומם בבית המשפט ובמילים אחרות שלל מהם כל מסגרת חוקית להתגונן ולשמור על ביתם. ההריסה בנסיבות אלה מהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובמעמדו של בית המשפט, אשר מקבלת משנה תוקף היות והיא נעשית על ידי גוף מינהלי כמו מינהל מקרקעי ישראל.

רקע

הכפרים הלא מוכרים

הכפרים נוסדו לפני כ-50 שנה, לאחר שתושביהם נאלצו לעבור למקום שבו הם מתגוררים כיום בעקבות צו שהוציא ב-1956 המושל הצבאי של האזור. לרשות תושבי הכפרים עומד שטח של כ-3,000 דונם למגורים ולעיבוד חקלאי. לפני המעבר הכפוי התגוררו תושבי עתיר-אום אל-חיראן באזור ואדי זובאלה, שבו חיו ואת אדמתו עיבדו עשרות בשנים. את אדמותיהם בוואדי זובאלה העבירה המדינה לרשות קיבוץ שובל והן מיועדות לחקלאות. כיום, כ-50 שנה לאחר הנישול הראשון, ממשלת ישראל מנסה לשוב ולגרש את קהילת שני הכפרים. הממשלה הגישה תביעות פינוי נגד כאלף מהתושבים וביקשה להוציא צווי הריסה לבתיהם.

בשנות ה-70 של המאה הקודמת יזם האגף לרישום והסדר מקרקעין במשרד המשפטים תהליך של רישום מקרקעין. בתהליך זה, המדינה תבעה בעלות על קרקעות שלא היו רשומות בלשכות רישום המקרקעין (הטאבו). בבד בבד, המדינה העניקה לאזרחים שבבעלותם קרקעות או שהתגוררו על שטחי אדמה מסוימים הזדמנות לטעון לבעלות על הקרקע או להוכיח את בעלותם. רבים מבעלי הקרקעות לא ידעו על התהליך החדש או על זכותם לטעון לבעלות בקרקע. ככלל, קרקעות נרשמו על שם המדינה ובעליהן והתושבים שהתגוררו בהן לא טענו אחרת. עם זאת, עד 2003 הממשלה לא ניסתה לאלץ את התושבים לעזוב את האזור.

תביעות פינוי: ב-2004, הגישה ממשלת ישראל לבית משפט השלום בבאר שבע תביעות פינוי נגד תושבי הכפרים. הממשלה ביקשה להוציא צווי פינוי נגד תושבי עתיר-אום אל-חיראן. הטענה העיקרית של הממשלה היתה, שתושבי הכפרים הם "פולשים" לאדמות מדינה, שעליהם לפנות את השטח ושיש לאסור עליהם על פי חוק להשתמש בה בעתיד. בנסיבות הקיימות, תביעות הפינוי הוגשו שלא בתום לב, בלי לבדוק עובדות רלוונטיות ובלי לשקול חלופה אחרת, כמו הצעת הכרה לכפרים. אם ייצא אל הפועל, הפינוי הכפוי יביא להפרה חמורה של זכויות היסוד של תושבי הכפרים. ראוי לציין, כי בסביבה הקרובה לאום אל-חיראן יש כמה התיישבויות בודדים שבהן מתגוררות משפחות יהודיות. עובדה זו, לצד התוכנית הקיימת להקים את חירן ולפנות את עתיר-אום אל-חיראן, מצביעה על כוונה ליצור מרחבים נפרדים לתושבים בעלי זהות אתנית שונה, המזכירים את המרחבים הנפרדים שהתקיימו בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. עדאלה מייצג ערבים בדווים אזרחי ישראל המתגוררים בעתיר-אום אל-חיראן בתביעות אלה.

בקשות להוצאת צווי הריסה במעמד צד אחד: כדי לפנות את תושבי הכפרים הבדוויים הלא מוכרים בנגב, הממשלה גם נוהגת, דרך שגרה, להגיש לבתי המשפט בקשות במעמד צד אחד ל"הוצאת צו הריסה ללא הרשעה". בתי המשפט מקבלים בדרך כלל בקשות אלה ומוציאים צווים להריסת בתים באופן אוטומטי. הצווים ניתנים במעמד צד אחד בלבד, אך ורק על בסיס הבקשה שהגישה המדינה, בלי שהצדדים הנפגעים נוכחים בבית המשפט ושוטחים את טענותיהם. בניגוד לטענות המדינה, ברוב המקרים זהותם של בעלי הבתים שנגדם מוצאים צווי ההריסה ידועה לרשויות. לפיכך, מדיניות זו חושפת שוב חוסר תום לב מצד המדינה ומצביעה על שימוש לא הולם שהיא עושה בחוקי התכנון והבנייה. הצעדים שנוקטת המדינה מפירים את זכותם של בעלי הבתים להליך הוגן. המדינה גם אינה מציעה למשפחות המתגוררות בכפרים הלא מוכרים כל פיצוי או מגורים חליפיים לאחר שביתן נהרס. המדינה החלה להגיש לבית משפט השלום בבאר שבע בקשות להוצאת "צו הריסה ללא הרשעה" נגד בתים באום אל-חיראן באוגוסט 2003. בכל בקשה כזאת, המשיבים מוגדרים "לא ידועים". כל הבקשות הוגשו בשיתוף פעולה עם היחידה לפיקוח על הבנייה – מחוז דרום במשרד הפנים. בין 2003 ל-2005 הוצאו לפועל באום אל-חיראן כ-40 צווי הריסה שהוצאו במעמד צד אחד. כמעט 300 מתושבי הכפר נפגעו כתוצאה מכך. עדאלה הגיש לבית משפט השלום בקשות לביטול צווי ההריסה.