"עדאלה" מבקש מבית המשפט לעצור את פינויים של 1000 תושבים מבתיהם ואת הריסת הכפר שלהם

הודעה לעיתונות
06.11.2008

"עדאלה" מבקש מבית המשפט לעצור את פינויים של 1000 תושבים מבתיהם ואת הריסת הכפר שלהם

בסיכומים שהגיש היום, חמישי 6.11.08, לבית משפט השלום בבאר שבע דרש ארגון עדאלה מבית המשפט לבטל את צווי הפינוי שהוציאה המדינה לתושבי הכפר הבדווי הלא מוכר עתיר אום אל חיראן. משמעותם של צווים אלו למעשה, היא פינויו והריסתו של הכפר. הכפר הוקם באישור הממשל הצבאי בשנת 1956 ובו מתגוררות היום כ-150 משפחות, המונות קרוב ל-1,000 תושבים השייכים לשבט אבו אלקיעאן. עם הקמת מדינת ישראל נאלצו בני השבט אבו אלקיעאן לעזוב את כפרם המקורי ולהתגורר בכפר עתיר-אום אלחירן באופן קבוע, לבקשת הרשויות ועל דעתן וזאת לאחר שהועברו על ידי הממשל הצבאי כשלוש פעמים ממקומות שהתגוררו בהם.

עו"ד סוהאד בשארה מ"עדאלה" ציינה בסיכומים כי עם העברתם לכפר זה החכירה המדינה  לשייח' השבט פרהוד אבו אלקיעאן שטח של כ 7000 דונם שישמש את בני השבט למגורים, מרעה וחקלאות. 150 המשפחות ייסדו את הכפר הזה ובנו בו בתים קבועים מאבן, בטון ובלוקים וראו את ישיבתן במקום כקבועה וכתחנה אחרונה בנוודות שנכפתה עליהן.

 הנימוק מאחורי בקשתה של המדינה לפנות את המשפחות ולמעשה להרוס את הכפר הוא שהאזור שבו ממוקם הכפר מיועד לצורך פיתוח עתידי להקמת יישוב יהודי חדש בשם "חירן", לפי תוכנית מתאר מחוזית שאושרה באפריל 2002 כאשר במסמכי המדינה בהקשר זה הוגדרה האוכלוסייה הבדוויאת באזור כ"בעיה מיוחדת".

בסיכומיו הדגיש מרכז עדאלה כי הישוב הוקם באישורם ואף בחסותם של גורמי המדינה. לסיכומים מצורף מסמך מגנזך המדינה שהוגדר כסודי וחתום על ידי מר לובראני מלשכת ראש הממשלה ונושא את התאריך 28.8.1957 ובו נכתב: בני שבט אבו אלקיעאן הסכימו "להעתיק את מקומות מגוריהם לסביבות עתיר" וכי הם "קיבלו בחכירה קרקע מאדמות המדינה בהתאם לנוהל של משרד החקלאות, והינם מעבדים אותם". יתרה מזאת, בשנת 1997 פקדה את האזור סופה קשה וחלק גדול מבתי הכפר נהרסו. כמה ימים אחרי האסון הגיע לכפר שר התשתיות הלאומיות דאז מר אריאל שרון שהגיש לתושבי הכפר סיוע כספי כידי שיוכלו לבנות מחדש את הבתים שנהרסו בסופה.

עוד טען "עדאלה" בסיכומים כי העדים מטעם המדינה שהעידו במהלך המשפט מכירים בכך שהכפר כשיר לתכנון ובכך שתכנונו והכשרתו הינם אפשריים. כמו כן, עדי המדינה מכירים בכך שהאופציה האחת והיחידה שנשקלה לצורך הגשת תביעה זו הייתה פינוי התושבים והריסת הכפר. עדים אלה העידו כי לא בחנו אופציות אחרות מלבד הפינוי; לא התעניינו בקיומן של הבטחות שונות לגבי תכנונו של הכפר; לא בדקו ולא בחנו כלל ועיקר את הנפקויות של הפינוי והריסת הכפר כגון הפגיעות הקשות בזכויותיהם החוקתיות של התושבים זכות הקניין והזכות לכבוד: הפיכתם יחד עם ילדיהם לחסרי דיור, חסרי בית, חסרי מקום קבוע, מצבם הכלכלי של התושבים, ההרס הכלכלי שייגרם כתוצאה מקבלת התביעה.

בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל לא קרה שבית משפט הכשיר את עקירתו של כפר שלם ופינוי תושביו. המקרה של אום אל חיראן שונה משני המקרים הידועים בהם דן בית המשפט בפינוי של ישובים: הפינוי של אקרית וברעים והפינוי של ההתנחלויות מרצועת עזה. פינוי איקרית ובירעם נעשה, לפי טענת המדינה, מטעמים ביטחוניים ולפי צווים צבאיים שהוצאו בתחילת שנות החמישים. עם זאת, בית המשפט העליון המליץ לרשויות יותר מפעם למצוא הסדר מוסכם המאפשר להחזיר את התושבים האלה לכפריהם..

פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה נעשה לפי חקיקה ראשית ולא בהסתמך על החלטה מינהלית והחקיקה הראשית פירטה את זכויותיהם של הנעקרים במסגרת פינוי-פיצוי. שנית, והחשוב מכל הוא, שפסק דין זה, קבע כי הפינוי אפשרי לפי המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי משום שרצועת עזה אינה חלק משטחה של מדינת ישראל אלא היא בבחינת שטחים שנתפסו מכוח דיני הלחימה וכי תפיסתם לפי דיני הכיבוש הינה תפיסה זמנית ולא קבועה.

מסמכים משפטיים:

העתירה