עדאלה עירער לבית המשפט העליון: לבטל את התביעה לפינוי הכפר עתיר-אום אל-חיראן

בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון מבקש מרכז עדאלה לבטל פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שהורה לפנות מבתיהם את כל תושבי הכפר הערבי הבדווי הלא מוכר עתיר-אום אל-חיראן בנגב. בפסק דינו, שניתן בסוף פברואר 2011, אישר בית המשפט המחוזי החלטה של בית משפט השלום בבאר שבע, שקיבל את תביעת המדינה לפנות את תושבי הכפר ולשלול מהם את הזכות לקרקע שבה הם יושבים למעלה מ-55 שנה.
המשמעות של פסיקת בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום היא הריסת הכפר כולו ופינוי של כל אלף תושביו. בבקשה, שהוגשה על ידי עורכת הדין סוהאד בשארה מעדאלה בשם תושבי הכפר, נטען כי בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה כי קרקעות הכפר נמצאות בבעלותה ועל כן היא רשאית להורות על פינוי תושביו.
עו"ד בשארה מדגישה, כי בית המשפט המחוזי פסק כך, אף שלא חלק על העובדות הנוגעות לתולדות הכפר. תושבי עתיר-אום אל-חיראן – בני שבט אבו אלקיעאן – התיישבו בכפר ב-1956; הם עברו לשם אז בהוראת המושל הצבאי של האזור שבו גרו – ואדי זובאלה. בית המשפט המחוזי אף קיבל את טענת התושבים בערעור שהגישו על פסיקתו של בית משפט השלום, כי לא בנו את בתיהם כעבריינים אלא עשו זאת בהסכמת המדינה, באישורה, בידיעתה ואף לפי דרישתה. בית המשפט המחוזי גם מתח ביקורת חריפה על המדינה, משום שתיארה את תושבי עתיר-אום אל-חיראן כפולשים.
אף שעברו למקום שבו שוכן הכפר עד היום – כ-30 ק"מ מצפון מזרח לבאר שבע, מצפון ליישוב הערבי הבדווי חורה – בהוראת רשויות המדינה, הכפר לא קיבל הכרה. בכפר אין תשתיות והוא אינו מחובר לרשת החשמל, לרשת המים או למערכת ביוב.
בשנת 2004, כמעט 50 שנה לאחר שהורתה לתושבים להעתיק את מקום מגוריהם לאתר שבו בנו את בתיהם, הגישה המדינה תביעות לפינוי כל תושבי הכפר מבתיהם וטענה כי הם מסיגי גבול. בית משפט השלום בבאר שבע קיבל את טענת התושבים כי הם בעלי רשות לשימוש בקרקעות הכפר, ולמרות זאת אישר את תביעת המדינה. התושבים טענו גם, כי התביעה לפנותם היא בגדר אפליה נגדם וכי היא פוגעת בזכויותיהם החוקתיות לשוויון ולכבוד. ראוי לציין כי רשויות התכנון מקדמות תוכניות לבנות במקום יישוב יהודי בשם חירן.
התושבים, באמצעות עדאלה, הגישו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ערעור על החלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי, כאמור, דחה את הערעור. בין היתר קבע, כי בית משפט השלום צדק כשפסק כי אין לתושבים כל זכות בעלות באדמות כפרם; כי אין עילה להתערבות במסקנתו של בית משפט השלום אפשר להפקיע מהתושבים את זכותם בקרקע; וכי בטענות לאפליה ולפגיעה בזכותם של התושבים לשוויון ולכבוד יש לדון בבית משפט אחר.
בבקשת רשות הערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי מציינת עו"ד בשארה, כי במשך עשרות שנים נמנעה המדינה מלערער על הימצאותם של התושבים במקום שבו בנו את בתיהם. היא מזכירה כי באוקטובר 1997 התחוללה סערה באזור נחל יתיר. הגשמים העזים שירדו גרמו לסחף ולשיטפונות באזור וחוללו נזקים כבדים בכפר. ימים ספורים לאחר האסון ביקרו בכפר נציגי ממשלה, וביניהם השר לתשתיות לאומיות אז, אריאל שרון, ונציגים מטעם המינהלה לקידום הבדווים בנגב. בעקבות הביקור הוחלט כי הממשלה תסייע בשיקום הכפר ותפצה את תושביו.
עדאלה טוען כי המדינה לא הוכיחה את עילת תביעת הפינוי שהגישה נגד התושבים, כי לתושבי אום אל-חיראן יש זכות בקרקע שבה הם יושבים והמדינה הכירה בזכות זו במשך עשרות שנים, כי המדינה הפרה התקשרות בינה לבין התושבים, כי תביעות הפינוי נגד תושבי עתיר-אום אל-חיראן – לטובת הקמת יישוב יהודי – היא בגדר אפליה ופגיעה בשוויון ובזכות החוקתית של תושבי הכפר לכבוד.
"ערכי השיטה המשפטית אינם סובלים פינוי כפר ומחיקתו מעל אדמתו, אינם סובלים מחיקת היסטוריה בת 55 שנים של יישוב, אינם סובלים השלכת משפחות אל הרחוב, אינם סובלים פגיעה בילדים, אינם סובלים יצירת טראומה לתושבים על לא עוול בכפם ואינם סובלים פינוי בנקל", כותבת עו"ד בשארה בבקשתה. לפיכך היא דורשת מבית המשפט העליון לקבל את ערעורם של תושבי עתיר-אום אל-חיראן ולמנוע את פינוי הכפר.