עדאלה ערער לבית הדין למים נגד סירובה של רשות המים לכבד החלטת בית המשפט העליון ולחבר בתים בכפרים בלתי מוכרים לרשת המים

ארגון עדאלה הגיש היום, ראשון 25 בספטמבר 2011, ערר לבית הדין למים בחיפה בשמם של שני תושבים המתגוררים בשני כפרים בדואים בלתי מוכרים בנגב: אום אלחירן ותל ערד. הערר הוגש על החלטת וועדת המים אשר דחתה בקשת התושבים לחבר את בתיהם למים וזאת על אף פסק הדין של בית המשפט העליון מחודש יוני 2010 שקבע כי תושבי שני הכפרים הנ"ל זכאים לנגישות למים והור

 

מרכז עדאלה הגיש היום, ראשון 25 בספטמבר 2011, ערר לבית הדין למים בחיפה בשמם של שני תושבים המתגוררים בשני כפרים בדואים בלתי מוכרים בנגב: אום אלחירן ותל ערד. הערר הוגש על החלטת וועדת המים אשר דחתה בקשת התושבים לחבר את בתיהם למים וזאת על אף פסק הדין של בית המשפט העליון מחודש יוני 2010 שקבע כי תושבי שני הכפרים הנ"ל זכאים לנגישות למים והורה על החזרת הסוגייה לוועדת המים. בערר נטען כי וועדת המים פעלה במנוגד לעקרונות שנקבעו בפסק הדין התקדימי שקבע לראשונה כי הזכות למים היא חלק מהזכות החוקתית לקיום מינימאלי לכבוד וכי תושבי הכפרים הלא מוכרים זכאים לנגישות מינימאלית למים ללא קשר להיות הכפר מוכר או לא. את הערר הגישה עו"ד סאוסן זהר ממרכז עדאלה. 

אחד העוררים, סלים אבו לקיעאן תושב הכפר אום אל חיראן מייצג מזה שנים רבות את משפחתו ועוד 34 משפחות מהכפר בכל הנוגע לחיבור בתיהם למים. בכפר מתגוררים כ- 500 תושבים והם נצטוו לעבור להתגורר באום אלחירן ע"י הממשל הצבאי בשנת 1952 ומאז הם מתגוררים שם. נכון להיום תושבים אלו עדיין סובלים מהעדר נגישות מינימאלית למים וזאת למרות הפסיקה הברורה של בית המשפט העליון בעניינם. עד לקיץ 2010 הוצב חיבור מרכזי למים במרחק של 8 קילומטרים מהכפר ממנו הובילו התושבים את המים באמצעות צינורות שהציבו התושבים עצמם בעלות גבוהה מאוד. אך גורמים בלתי ידועים נהגו לחבל בצינור זה התושבים היו נושאים בעלויות התיקון הגבוהות כל פעם מחדש. אולם בקיץ 2010 ולאחר שהחבלה בצינור הנ"ל, נהפכה לבלתי הפיכה הצינור לא תוקן ומאז מנותקים המים בכלל מהכפר. בכל מקרה 

העורר השני עיד אל נבארי הינו תושב הכפר תל ערד השוכן מערבה לעיר ערד וצפונית מזרחית לכפר כסייפה. בכפר מתגוררים כ- 1,500 נפשות מהם 550 ילדים והם מתגוררים בכפר זה מאז שנת 1952 לאחר שנצטוו אף הם ע"י הממשל הצבאי לעבור אליו. אל נבארי הוא ראש הוועד המקומי בכפר מייצג את משפחתו ועוד כ- 40 משפחות המתגוררות בכפר והמונות לפחות 250 נפשות בכל הנוגע לבקשות לחיבור למים. גם תושבים תל עראד סובלים מהעדר נגישות מינימאלית למים. הם נאלצים להביא מים לבתיהם בדרכים מאולתרות ומנקודות מים הרחוקים בין 10 ל- 20 קילומטרים מהכפר. 

שני העוררים טענו בערר כי העדר הנגישות למים והעובדה שהם נאלצים לאלתר דרכי הובלה של המים לכפר במחירים גבוהים בהרבה יותר מהמחיר אילו סופקו להם מחברת מקורות, גורמת להם ולמשפחותיהם לסבל רב. הם נאלצים לנסוע מידי יום בכדי להביא מיכליות מלאות במים כאשר הדבר כרוך בטרחה, עמל ומאמץ רבים מהתושבים שנוסעים להביא את המים. התושבים גם נאלצים להיעדר מעבודתם על מנת להוביל את מיכליות המים לבתי הכפר. קיימים הרבה מקרים בהם התושבים אינם יכולים להעדר מעבודתם ו/או שאין ברשותם כלי רכב בהם יכולים להעביר את המיכליות ועל כן במקרים אלה, לא ניתן להביא את המים לתושבים לרבות הנשים, הילדים, והקשישים מביניהם נאשר אלצים להמתין ימים שלמים בלי מים בכלל. במקרים רבים נבצר מהתושבים להביא מים לכפר ובימים אלו סבלם של התושבים עולה עד לאין ערוך ונמנע עד כדי שנמנע מהם לקיים את עצמם באופן מינימאלי לרבות ביצוע פעולות יומיומיות פשוטות לרבות, בישול, רחצה ושתיה. בימי הקיץ החמים והחורף הקרים, להעדר נגישות זו, השלכות חמורות עוד יותר על כלל התושבים ובמיוחד על הנשים, ילדים והקשישים השוהים בכפרים במרבית שעות היום. 

ועדת המים נימקה את החלטת הסירוב שלה בכך כי קיימים פתרונות איכלוס אלטרנטיבים לתושבים ואם ירצו לקבל למים לבתיהם הם יוכלו לעבור להתגורר לכפרים מוכרים ומסודרים. בנוסף, וועדת המים הציעה לתושבים לרכוש מיכליות מים ממשפחות אחרות שיש להם נגישות למים. בערר התנגדו העוררים לפתרונות אלו גם בגלל שפסק הדין הכיר בזכותם החוקתית למים ללא קשר במעמד בכפר וגם בגלל שהחובה החוקית לספק את המים מוטלת על המדינה ואסור לה להתחמק ממימוש זכות חוקתית באמצעות הפניית התושבים לפרטים אחרים. כמו כן נטען בערר, כי נימוקי וועדת המים הועלו בהליכים משפטיים קודמים טרם קבלת פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון ולכן דחיית בקשת העוררים מהווה הפרה גסה של זכותם של העוררים למים ולכבוד. 

שני העוררים היו חלק מהליך משפטי ארוך אותו החל עדאלה בשנת 2005 בדרישה לספק גישה למי שתייה עבור תושבים בשישה כפרים בלתי מוכרים בנגב בהם אין גישה למים,. בית הדין למים דחה את הבקשה ועדאלה ערער לביהמ"ש העליון, שכאמור קבע את זכותם של תושבי הכפרים הלא מוכרים למים ללא קשר למעמד הכפר וקיבל את הערעור באופן חלקי עבור שלושה כפרים מבין השישה לגביהם קבע כי אין להם נגישות מינימאלית למים והורה על החזרת בקשתם לוועדת המים שיושבת ברשות המים והביוב ואשר כאמור החליטה במנוגד להוראות פסק הדין ומכאן הערר שהוגש ע"י התושבים.