"הנאשמים 2": דו"ח חדש מטעם עדאלה חושף את הכשלים והמחדלים של היועץ המשפטי לממשלה בחקירת אירועי אוקטובר 2000

במלאת 11 שנה לאוקטובר 2000 במהלכו נורו למוות שלושה עשר צעירים ערבים בישראל בידי כוחות משטרתיים, מפרסם מרכז עדאלה דו"ח חדש - "הנאשמים 2". הדו"ח בוחן את החלטת היועץ המשפטי לממשלה היוצא, מר מני מזוז, לסגור את תיקי החקירה של הירי הקטלני באוקטובר 2000. דו"ח זה מהווה המשך לדו"ח "הנאשמים" שפרסם מרכז עדאלה בשנת 2007 ובו נבחנה החלטת מח"ש לסגור את תיקי החקירה. המסקנה העולה מ"הנאשמים 2" הינה כי החלטת מזוז לסגור את תיקי החקירה נגועה בפגמים ובכשלים חמורים ביותר.

מ"הנאשמים 2" עולה שבהחלטתו לסגור את תיקי החקירה, נהג היועץ המשפטי בניגוד לנורמות המשפטיות המקובלות. כך בעוד שהמבחן המשפטי להגשת כתבי אישום הינו קיומן של ראיות המקימות "אפשרות סבירה להרשעה", בהחלטתו לסגור את תיקי אוקטובר דרש מזוז קיום של ראיות חד משמעיות ומושלמות אשר אינן מותירות מקום לספק סביר. הצבת רף ראייתי זה הייתה אחד הגורמים המרכזיים שהביאו לסגירת התיקים. לעומת זאת, לחומר מודיעיני חסר כל ערך ראייתי, אשר פעל לטובת השוטרים, התייחס היועץ כאל "ראיה בעלת פוטנציאל מזכה", ובכך עשה שימוש ברף ראייתי הנמוך באופן משמעותי מהמקובל.

בדו"ח נטען, כי גם אם סבר היועץ שאין די ראיות להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת רצח הרי שהיה עליו לבחון באם קיימת תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין בעבירת הריגה או גרימת מוות ברשלנות. הדו"ח מצביע על בעייתיות קשה במיוחד של האופן בו בחן היועץ המשפטי לממשלה את הראיות בדבר השימוש בירי צלפים כלפי מפגינים ובמיוחד השימוש בירי המשולש, ירי של קליעים חיים שהתבצע בו זמנית על ידי שלושה צלפים כלפי אותו אדם, בלא מתן אזהרה קודם לירי. פגם מרכזי נוסף בהערכת הראיות הנסיבתיות הוא התעלמותו המוחלטת של היועץ ממקום הפגיעה בגוף המנוחים, כראיה המצביעה על כך שהירי לא כוון לפלג הגוף התחתון, בניגוד להוראות הפתיחה באש.

"הנאשמים 2" מצביע על כך שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מתבססת בעיקר על עדויות השוטרים, תוך התעלמות מסתירות ובעיות בגרסאות שנתנו וביחס שונה לעדויות שוטרים ולעדויות אזרחים ערבים. הנטייה של מערכת התביעה והשיפוט לייחס אמינות יתר לעדויות שוטרים בעייתית במיוחד במקרים שבהם השוטרים הם החשודים. במקרים אלה, מבהיר הדו"ח, כי צריך להתייחס לעדויות השוטרים כאל עדויות של חשודים, העשויים לרצות להרחיק עצמם מעבירות או לצמצם את חלקם בעבירות.

הדו"ח מציג את הדפוס החוזר ונשנה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה של יחוס שאיפה ליפול חלל לקרבנות ההרג והטלת האחריות הן על הקורבנות של הירי הקטלני והן על משפחותיהם. בהקשר זה מסתמך היועץ המשפטי לממשלה על עדויות מן השמועה, שהינן בלתי קבילות ובלתי רלבנטיות לקביעה משפטית בדבר חוקיות הירי.

הדו"ח עוסק בהתעלמות של היועץ המשפטי לממשלה ממרבית המחדלים וכשלי החקירה של מח"ש ובגיבוי שנתן למקצתם, ובכלל זה אי ביצוע של פעולות חקירה ראשוניות ואלמנטאריות סמוך לאירועי ההרג, המתחייבות בנסיבות של מקרי הרג ובכלל זה פעולות לזיהוי השוטרים ויחידות המשטרה שהיו מוצבות במוקדי ההתרחשויות השונים וביצעו את הירי, תפיסת כלי הנשק לצורך זיהוי בליסטי, ביצוע נתיחות פתולוגיות או לכל הפחות בדיקות פתולוגיות של גופות ההרוגים, ביצוע בדיקות פתולוגיות של פצועים, בדיקת זירות האירועים וגביית עדויות מעדי ראייה.

הדו"ח מנתח את כשלי מח"ש שהתרחשו בתקופה שלאחר הקמת ועדת אור ועד לפרסום החלטת מח"ש. כך, גם באותם מקרים ספורים שבהם מח"ש חקרה שוטרים בעת עבודתה של ועדת אור או לאחר פרסום הדו"ח של הוועדה, החקירה התנהלה באופן לקוי ביותר וכתוצאה מכך היתה בלתי אפקטיבית לחלוטין, ולמרות זאת הדבר לא זכה לכל התייחסות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה. הדו"ח מפרט כיצד מח"ש לא יישמה את הוראות ועדת אור ונמנעה במקרים רבים מלחקור חלק מהשוטרים ועדי ראיה נוספים שהיו מעורבים באירועים ואשר היה הכרח לחקור אותם שוב, ואת הגיבוי שנתן היועץ המשפטי לממשלה גם למחדל זה בהחלטתו.

המסקנות של "הנאשמים 2" מצביעות על קיומו של חשד כבד שהיועץ המשפטי לממשלה והפרקליטים שהיו חלק מצוות הבדיקה חטאו בהפרת אמונים כאשר בדקו את דו"ח מח"ש, תוך שהם מצויים בניגוד עניינים חריף, באופן המקים לכאורה עילה להעמדה לדין פלילי וכן כי בכירים במח"ש אחראים באחריות אישית למחדל שבאי-קיום החקירות ושיבושן, באופן המקיים את היסודות הדרושים לעבירות של הפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט.

ההמלצות המפורטות בסיום הדו"ח הינן לפתיחה מחדש של תיקי החקירה של מקרי ההרג והפציעה באוקטובר 2000 ולהעבירם לידי גורם עצמאי, מקצועי וחסר פניות שיפעל בהתאם להוראות הדין בישראל ולסטנדרטים שגובשו במשפט הבינלאומי בכל הנוגע לאופן ביצוע חקירות, ואשר יוסמך להורות על הגשת כתבי אישום במקרים בהם קיימות ראיות מספיקות ועל ביצוע פעולות חקירה נוספות במקרים בהם הראיות הקיימות בתיק אינן מספיקות להגשת כתבי אישום. על גוף זה לבדוק גם את פעולות היועץ המשפטי לממשלה (לשעבר), פרקליט המדינה (לשעבר) וצוות הבדיקה בפרקליטות לבדיקת החלטת מח"ש בהקשר לחקירת מקרי ההרג והפציעה באוקטובר 2000 ולהחליט על הצעדים הראויים בעקבות מעשיהם ומחדליהם, במישור המינהלי ובמישור הפלילי.


לקריאת הדו"ח | תקציר מנהלים