הדרתם של יישובים ערביים מאזורי עדיפות לאומית

בפברואר 1998 החליטה הממשלה שכלל יישובי המדינה יסווגו לאזורי עדיפות לאומית א' וב'. בעקבות ההחלטה סווגו 492 יישובים כאזורי עדיפות לאומית א', מתוכם ארבעה יישובים ערביים קטנים. כמו כן, 45 יישובים שסווגו כאזורי עדיפות ב' קיבלו את הטבות החינוך שניתנו ליישובים שסווגו כאזורי עדיפות א' – הטבה זו לא הוענקה לאף יישוב ערבי.

התמריצים וההטבות בחינוך ליישובי אזור עדיפות לאומית א' כוללים, בין היתר, 75% השתתפות בשכר הלימוד למורים, 100% השתתפות בהוצאות נסיעה ללימודים למורים, 80% השתתפות בשכר דירה למורים, תשלום חלקו של העובד בקרן השתלמות למורים, 100% השתתפות בהוצאות נסיעה למורים בשנת שבתון, פטור לשכ"ל בגני ילדים טרום חובה, השתתפות בדמי בחינות בגרות, מענק איזון מוגדל לרשויות המקומיות, הקצאת תוספת שעות לימוד ליישובים באזור א' בהתאם לצרכים הפדגוגים, מימון מלא להתקנת מערכות מחשוב בבתי הספר באזור א' בכפוף לתוכניות שיוגשו ועוד.

במאי 1998 עתר מרכז עדאלה לבית המשפט העליון נגד ראש הממשלה בעקבות ההחלטה הנ"ל. בעתירה נטען כי החלטת הממשלה מפלה את היישובים הערביים באופן קיצוני והיא לא נשענת על קריטריונים כתובים ולא על חקיקה ראשית. הרי שיטת סיווג היישובים לאזורי עדיפות לאומית המעניקה הטבות לפרט הינה פסולה ודינה בטלות, משום שאינה נשענת על חקיקה ראשית: "ההחלטה המחלקת תמריצים, הטבות, מענקים ליחידים שהיא מטבעה פוגעת בזכויות יסוד וחוקתיות כמו השוויון והקניין, חייבת להישען על חקיקה ראשית של הכנסת".

עוד נטען, כי בחירת היישובים הנקודתיים לא התבססה על קריטריונים כתובים וברורים. למשל, כשהחילה הממשלה את השיקול הסוציו-אקונומי בבחירת היישובים, לא ניתן משקל כלשהו למצבם הסוציו-אקונומי של היישובים הערביים בישראל.

כמו כן, נטען, כי השיקול הגיאוגרפי שעליו נשען סיווג היישובים אינו ברור. כך למשל, היישובים היהודיים מגדל העמק ונצרת עילית סווגו על פי ההחלטה משנת 1998 כאזורי עדיפות לאומית א' בחינוך, לעומת 11 היישובים הערביים הסמוכים והשכנים להם (נצרת, כפר עין מאהל, כפר רינה, כפר אכסאל, כפר דבוריה, כפר שבלי, יפיע, כפר כנא, משהד, טורען ועילוט) שלא זכו לסיווג זה, למרות קירבתם הגיאוגרפית ומצבם הסוציו-אקונומי הירוד. בהקשר זה דרש עדאלה בעתירה כי יישובים אלה יסווגו כאזורי עדיפות לאומית א' בחינוך. ביוני 1998 הוציא בג"ץ צו על תנאי נגד ראש הממשלה, הדורש ממנו להסביר מדוע לא יסווגו יישובים ערביים כאזורי עדיפות א' בכל הקשור להטבות ממשרד החינוך, וכן מדוע לא ליישם את ההטבות שקיבלו נצרת עילית ומגדל העמק כתוצאה מסיווגם כאזורי עדיפות לאומית גם ביישובים הערביים שנמצאים בסביבתם. הדיונים התקיימו בפני הרכב מורחב של שבעה שופטים.

בשנת 2003 הממשלה ביצעה שינויים בתוכנית אך מבלי להוסיף אף יישוב ערבי לרשימה. אי לכך, נטען בעתירה, כי ההחלטה החדשה לא שינתה דבר במסכת העובדתית ובסוגיות המתעוררות בעתירה.

בדיון שהתקיים בעתירה בדצמבר 2003, הציע נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק, להגיש עתירה חדשה שתתייחס לכלל ההתפתחויות, כדי לגבש במסמך אחד את כל הטיעונים העובדתיים והמשפטיים. בהחלטת בית המשפט מאותו יום צוין, כי יוצא מיד עם הגשת העתירה החדשה צו על תנאי שלפיו על פרקליטות המדינה להשיב תוך 45 יום, מדוע לא תבוטל ההחלטה הנ"ל, ולחלופין מדוע לא יוספו יישובים ערביים לרשימת אזורי עדיפות לאומית א' בחינוך, ומדוע לא יסווגו 11 יישובים ערביים שבאזור נצרת כאזורי עדיפות א' בחינוך. ואכן הוגשה עתירה חדשה בחודש דצמבר 2003 ובית המשפט הוציא צו על תנאי כאמור.

במרס 2004 הוציא בג"ץ צו על תנאי בעתירה החדשה, המורה למדינה להסביר מדוע לא להוסיף את שבעת היישובים הערביים הבדואיים בנגב: רהט, לקייה, קסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, חורה ותל שבע לרשימת היישובים המסווגים כאזורי עדיפות לאומית א' בתחום החינוך. פרקליטות המדינה ציינה בתגובתה מחודש מרס 2004, כי סיווג היישובים נשען על מדיניות לגיטימית של פיזור אוכלוסין בישראל.

 בנובמבר 2004 דן בג"ץ (הרכב מורחב של שבעה שופטים) בעתירה ומתח ביקורת על החלטת הממשלה בעניין סיווג היישובים לאזורי עדיפות לאומית. בדיון הגיש עדאלה מפה ממשלתית, שמראה בבירור כי גבולות האזורים המוגדרים אזורי עדיפות לאומית משורטטים קרוב ליישובים הערביים אבל עדיין לא כוללים אותם.

נציגות פרקליטות המדינה טענו בדיון, כי מפת אזורי העדיפות הלאומית באה לקדם את ערך ההתיישבות בפריפריה.

ב-20.6.2005 ביקש עדאלה מבג"ץ להוציא צו ביניים במסגרת העתירה הנ"ל נגד החלטת הממשלה מיום 2.6.2005 המורה על מתן מענקים מיוחדים לרכישת דירות באזורי עדיפות לאומית א' וב' שיש בהם בנייה רוויה. על פי החלטת הממשלה מיום 2.6.2005, כל הרוכש דירה באותם אזורים יזכה למענק מיוחד ממשרד הבינוי והשיכון בסך 25 אלף שקלים במקרה של רכישת דירה באזור עדיפות לאומית א' וכ-20 אלף שקל במקרה של רכישה באזור עדיפות לאומית ב'.

בבקשה נטען, כי הסיווג הינו שרירותי ביותר, שכן לא נעשה על פי קריטריונים ברורים, דבר שהממשלה עצמה לא התכחשה אליו בתשובה שנתנה לעתירה. עוד נטען כי, מבין 527 יישובים המסווגים באזורי עדיפות לאומית א' ישנם רק  ארבעה  יישובים ערביים, דבר המהווה אפליה על בסיס לאומי באופן הקיצוני ביותר נגד היישובים הערביים. בנוסף, ארבעת היישובים אינם עומדים בקריטריונים הכוללים בנייה רוויה כתנאי סף לקבלת המענק.

בבקשה הודגש כי אי הקפאת יישום החלטת הממשלה עלול לגרום נזק בלתי הפיך ולפגוע באינטרסים של העותרים וזכויותיהם.

בג"ץ, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, קבע ב-27 בפברואר 2006 כי החלטת הממשלה בעניין חלוקת המדינה לאזורי עדיפות לאומית היא החלטה בלתי חוקית, המפלה לרעה את האזרחים הערבים על רקע גזע ולאום, בעיקר בתחום החינוך, ויש לבטלה.

ביוני 2007 העניק בית המשפט, למרות התנגדות עדאלה, אורכה של שנה ליישם את פסק הדין. בינואר 2008 הגיש עדאלה בקשה לביזיון בית המשפט והמדינה הודיעה כי היא זקוקה לחמש שנים נוספות כדי ליישם את הפסיקה. בנובמבר 2008 נתן בית המשפט למדינה אורכה של שנה נוספת, כדי ליישם את הפסיקה עד ספטמבר 2009. בספטמבר 2009 החליטה הממשלה להאריך את תוקף ההחלטה עד ינואר 2012, כדי לעקוף את פסק הדין. 

ב-20 ביוני 2010 הגיש עדאלה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, שבה ביקש מבית המשפט להורות לראש הממשלה לקיים את פסק הדין מפברואר 2006 שקבע כי החלטת הממשלה מס' 2288 בטלה בהיותה מפלה, והעניק למדינה תקופה של שנה ליישום פסק הדין. אולם בתום תקופה זו החלה המדינה לבקש מבית המשפט להאריך את התקופה שנקבעה ליישום פסק הדין. בעקבות בקשות אלו התנהל הליך של ביזיון בית המשפט. לבסוף הורה בית המשפט על הארכת התקופה ליישום פסק הדין.

למרות חלוף המועד לעיל, החליטה המדינה להאריך את תוקף החלטה זו לשנתיים וחצי נוספות, עד לתאריך 13 בינואר 2012. תוקף ההחלטה הוארך באמצעות פרק כ"ו לחוק ההסדרים 2009, אשר אושר בכנסת ב-14 ביולי 2009. פרק זה נשא את הכותרת "אזורי עדיפות לאומית" והוא נועד לכאורה להסדיר את סוגיית ההגדרה של יישובים כאזורי עדיפות לאומית ואת סיווגם כאזורי עדיפות לאומית. פרק זה קובע, בין היתר, כי החלטות הממשלה שאושרו שלא לפי חוק אזורי עדיפות לאומית, יהיו תקפות עד ל-13 בינואר 2012. החלטת הממשלה מס' 2288 נכללת בגדר החלטות הממשלה שלא התקבלו לפי חוק אזורי עדיפות לאומית, ועל כן תוקפה הוארך בחוק זה עד ל-13 בינואר 2012.

בג"ץ 2773/98, בג"ץ 11163/03, בג"ץ 4788/10, ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים ואח' נגד ראש הממשלה