דרישה לאפשר מפגש עורכי דין עם האסירים "הביטחוניים" שובתי הרעב
בתחילת אוגוסט 2004 הכריזו העצירים והאסירים המסווגים כביטחוניים על כוונתם לפתוח בשביתת רעב כמחאה על תנאי כליאתם הירודים. בסמוך להכרזה על שביתת הרעב החל שב"ס למנוע מעורכי דין להיפגש עם אסירים המסווגים כביטחוניים, ובמקצת מהמקרים אף עם עצורים בבתי סוהר שונים.
שב"ס הודה במקצת המקרים בכתב ובעל פה, כי מניעת המפגש של עורכי הדין עם האסירים והעצורים היא בשל העובדה כי הם שובתים רעב. כך למשל, במכתב התשובה של קצינת האסירים בבית הסוהר גלבוע על פנייתו של עו"ד מוחמד נעאמנה, שבה ביקש לתאם מפגש עם האסיר מוחלס בורגאל, צוין בזו הלשון: "בהמשך לפנייתך מתאריך 25.8.2004 לא מאושר מפגש עם הנ"ל לאור סירובו לאכול".
יותר מ-1500 אסירים אכן פתחו בשביתת רעב באותו חודש. עם פרוץ שביתת הרעב פשטו סוהרי בתי הכלא על תאיהם של האסירים השובתיםוהחרימו את כלל המוצרים שברשותם, לרבות המלח. בעקבות זאת עתרנו יחד עם האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ באוגוסט 2004, בשמם של שבעה עורכי דין אשר ביקשו להיפגש עם אסירים ועצורים שובתי רעב מאז הוכרזה השביתה ונדחו, ובשמם של שבעה ארגוני זכויות אדם נוספים: א-דמיר, מנדלה, אלחק, האגודה הערבית לזכויות האדם, האגודה למען האסיר, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל והמוקד להגנת הפרט.
בעתירה נטען כי הימצאותו של אדם בבית סוהר אינה שוללת ממנו זכויות יסוד, למעט כפי שמתחייב מהמאסר, וכי על בית המשפט מוטלת חובה אקטיבית להבטיח שהאסיר ימשיך ליהנות מזכויותיו גם כשחומות בית הסוהר סוגרות עליו. עוד הודגש כי סירובו של שב"ס להתיר לעורכי דין להיפגש עם אסירים ועצירים המסווגים כביטחוניים ושובתים רעב מהווה הפרה בוטה של זכותם החוקתית של אסירים ועצורים אלה להיפגש עם עורכי דינם באופן סדיר ונוגדת את הוראותיו המפורשות של החוק.
בעתירה נטען כי גם אם בפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971 נקבע כי שביתת רעב מהווה עבירת משמעת בבית סוהר, הרי הפקודה עצמה איננה מסמיכה את שב"ס לשלול את זכותו החוקתית של האסיר או העציר להיפגש עם עורך דינו כעונש על השביתה.
העותרים הדגישו עוד כי האיסור על קיום המפגשים של עורכי דין עם אסירים ועצורים השובתים רעב נוטל מהם את הערובות להגנה על זכויות חוקתיות נוספות של הכלואים, ובהן הזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לכבוד וזכות הגישה לערכאות שיפוטיות. כן נטען בעתירה, כי האיסור שהטיל שב"ס מסכל את יכולתם של עורכי הדין, המטפלים בענייניהם של אסירים השובתים רעב, לקיים את חובתם המקצועית ליתן שירות נאות למרשיהם, וכי הוא מגביל את זכותם החוקתית לחופש העיסוק, המעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק.
במקביל למניעת המפגש של האסירים והעצורים שובתי הרעב עם עורכי הדין, שב"ס מונע גם ביקורי משפחות במתקני הכליאה, ואף חברי כנסת אינם מורשים להיפגש עם אסירים ועצירים אלה. "בנסיבות אלו", נטען בעתירה, "לאסירים ולעצורים שובתי הרעב אין כל קשר עם העולם החיצון".
בתחילת ספטמבר 2004 פסק בג"ץ בהחלטה תקדימית, כי זכותם של אסיר ועצור להיפגש עם עורכי דינם שמורה להם גם כאשר הם שובתים רעב. בג"ץ קבע עוד, כי המקרים בהם סירב שירות בתי הסוהר לאפשר קיום מפגשים כאלה היו, כפי שהודתה באת כוח המדינה, שלא כדין. בג"ץ נתן תוקף של פסק דין גם להתחייבות המדינה לאפשר מעתה ואילך מפגשים של עורכי דין עם אסירים ועצורים שובתי רעב.
פסק הדין ניתן על ידי השופטים אליהו מצא, אשר גרוניס ויהונתן עדיאל.
באותו עניין יש לציין כי ביוני 2011 פנינו ליו"ר ועדת הפנים של הכנסת בדרישה למשוך מסדר היום הצעה לתיקון פקודת בתי הסוהר המטילה מגבלות קשות על מפגש אסירים עם עורכי דינם, בהיותה בלתי חוקתית ופוגעת בזכויות חוקתיות של אסירים ועורכי דינם. הצעת החוק מבקשת להרחיב את העילות למניעת פגישת עו"ד עם אסיר וכן להגדיל את תקופות המניעה מעבר לאלה הקיימות כיום. לפי הצעת החוק יוסמך בית המשפט להאריך את תוקף מניעת המפגש לתקופה של שישה חודשים בכל פעם במקום 21 ימים לפי החקיקה היום, ועד לתקופה כוללת של שנה במקום שלושה חודשים לפי החקיקה כיום. הצעת החוק מתפרשת אפוא כסוג של בידוד האסיר מכל קשר עם העולם החיצון ומוסיפה פגיעה בלתי מידתית נוספת בזכויותיו. הצעת החוק עברה בכנסת.
בג"ץ 7864/04 פידא קעואר ואחרים נגד שירות בתי הסוהר
