דרישה לאסור את ריסוסם של היבולים החקלאיים של תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב
מינהל מקרקעי ישראל נהג במשך כמה שנים לרסס יבולים השייכים לאזרחים ערבים בדווים, בטענה שהם גידלו אותם באדמות השייכות למדינה. מטרת הריסוס המוצהרת היתה "למנוע את פלישתם לאדמות נוספות בנגב". בשנים האחרונות רוססו לפחות 20,000 דונמים, ללא התראה מוקדמת, בקוטל עשבים רעיל.
מרכז עדאלה וארגון רופאים לזכויות אדם פנו פעמים רבות למינהל מקרקעי ישראל בדרישה להפסיק את פעולות הריסוס. בפניות נטען כי ריסוס יבולים חקלאיים של אזרחים ערבים בדווים בנגב אינו חוקי וגורם נזק. בתגובת מינהל מקרקעי ישראל נטען כי הריסוס לא גרם ואינו יכול לגרום נזק.
במרס 2004 הגיש מרכז עדאלה עתירה לבג"ץ בדרישה לאסור על מינהל מקרקעי ישראל, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ומשרד החקלאות לרסס יבולים חקלאיים של תושבים מהכפרים הלא מוכרים בנגב. העתירה הוגשה בשם עדאלה ובשמם של ארבעה תושבים מכפרים לא מוכרים בנגב אשר נפגעו מריסוס היבולים החקלאיים, רופאים לזכויות אדם, אגודת הארבעים, הפורום לדו קיום בנגב, חברת הנגב למען האדמה והאדם בע"מ, בוסתן לשלום, האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדווים בישראל, האגודה הערבית לזכויות האדם ואגודת הגליל.
לעתירה צורפו חוות דעת של מומחים הקובעים, כי הריסוס מהווה סכנה ברורה ומיידית לבני אדם. ד"ר אליהו ריכטר, מרצה בכיר וראש היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית באוניברסיטה העברית, מפרט בחוות דעתו את הסיכונים הטמונים בשימוש בחומר הריסוס ראונדאפ הן לבני אדם והן לסביבה בכלל. מחוות הדעת של ד"ר ריכטר עולה כי הסיכונים העולים משימוש בראונדאפ כוללים, בין השאר, סיכונים בפריון, גרימת מומים מולדים וסכנה שהחומר מסרטן.
ד"ר אחמד יזבק, מומחה לחומרים רעילים, בוגר הפקולטה לכימיה בטכניון, עומד בחוות דעתו על הסכנה הטמונה בשימוש בחומר הראונדאפ, אשר כוללת, בין השאר, גירוי עיניים ועור, הגברת הפלות, בחילה, קשיי נשימה.
עדאלה טען כי ריסוס היבולים אף נוגד את האיסורים בחוק העונשין בעניין שימוש ברעל מסוכן והיזק בזדון.
סמוך להגשת העתירה הוציא בג"ץ צו ביניים האוסר על המינהל לרסס את היבולים החקלאיים עד למתן החלטה אחרת בעתירה.
באוקטובר 2004 דן בג"ץ (השופטים בייניש, לוי ועדיאל) בעתירה והוציא מלפניו צו על תנאי שבאמצעותו הורה למדינה להסביר תוך חודשיים מדוע לא יופסקו פעולות הריסוס. כמו כן, בג"ץ הותיר את צו הביניים שהוציא סמוך להגשת העתירה על כנו.
עדאלה טען בדיון כי ריסוס היבולים החקלאיים בכפרים הלא מוכרים בנגב על ידי מינהל מקרקעי ישראל מסכן את חיי התושבים ובעלי החיים וגורם נזקים בלתי הפיכים ליבולים, וכי המעשה מהווה הפרה בוטה של זכותם של תושבי המקום לחיים, לבריאות ולכבוד והוא מנוגד גם לחוק העונשין.
פרקליטות המדינה טענה בפני בג"ץ, כי מדיניות ריסוס היבולים החקלאיים על ידי מינהל מקרקעי ישראל יעילה ואפקטיבית בהתמודדות עם "פולשים" בדואים לקרקע. בנוסף טענה המדינה, כי על פי חוות דעתו של הטוקסיקולוג הראשי של משרד הבריאות, פעולות הריסוס אינן מקימות סכנה בריאותית לבני אדם. עוד נטען, כי אין כל אינדיקציה לכך שפעולות הריסוס מן האוויר שנעשו על ידי המדינה גרמו לפגיעה בריאותית כלשהי.
בהקשר של חוות הדעת של ד"ר ווינסטון טען עדאלה כי אין להסתמך עליה הואיל וחלקים רבים ממנה מועתקים, מילה במילה, מאתר האינטרנט של חברת מונסאנטו המייצרת את חומר הראונדאפ, וכי חוות הדעת מעתיקה מאתר האינטרנט האמור בתשובה למה שד"ר ווינסטון עצמו מגדיר כטענה הכי מדאיגה כלפי חומר הראונדאפ: שמרכיביו עלולים לגרום למחלת הסרטן. מסתבר עוד, טען עדאלה, כי מתוך 16 מקורות שד"ר ווינסטון מסתמך עליהם בחוות דעתו, 10 מועתקים היישר מאתר האינטרנט של חברת מונסנטו, ללא הפנייה לאתר זה על ידי מחבר חוות הדעת.
במהלך הדיון הציע השופט לוי לבאי כוח העותרים כי התושבים הבדווים ישלמו דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל, ללא קשר לשאלת הבעלות בקרקע, על מנת שהמינהל לא ירסס את היבולים החקלאיים. באי כוח העותרים דחו הצעה זו. הם טענו בדיון, כי אפילו יש בידי מינהל מקרקעי ישראל פסק דין המורה לאזרחים הערבים הבדואים להתפנות מהקרקע שהם מעבדים, עדיין אין ביכולתו של המינהל לעשות שימוש בריסוס כדי לאכוף זכויות נטענות שלו בקרקע. שכן, פעולת הריסוס שנוקט מינהל מקרקעי ישראל נעשית בחוסר סמכות. החוק הדן בסוגיית הדברת צומח הוא חוק הגנת הצומח, תשט"ז-1956. תכלית החוק, נטען בפני בית המשפט, היא תברואתית וסביבתית בלבד ולא למען קידום זכויות נטענות כלשהן על ידי מנהל מקרקעי ישראל.
יודגש, כי הקרקעות באזור שבו דנה העתירה נמצאות בהליכי הסדר, כלומר אין למינהל מקרקעי ישראל זכויות מוקנות בהן. תושבי המקום טוענים לבעלות בקרקע מימים ימימה, ואילו מינהל מקרקעי ישראל טוען כי יש לרשום את הבעלות בקרקע על שם המדינה.
