עתירה להקמת בי"ס תיכון באזור של כפרים לא מוכרים בנגב
בחודש מרס 2005 הגיש ארגון עדאלה עתירה לבג"ץ בשם הארגון ובשמן של 35 נערות בדוויות מהנגב, נגד משרד החינוך, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה - מחוז הדרום, המועצה האזורית אבו בסמה, משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל, להקמת בית ספר תיכון באזור מגוריהן של הנערות; אזור אבו תלול-אלשהבי שבנגב. לעתירה הצטרפו ארגונים ועמותות רבות: ההתאחדות הארצית של ועדי ההורים הערביים בישראל, סדרה - עמותה לקידום מעמד האישה הבדווית בנגב, אגודת הארבעים, ועדת המעקב העליונה לענייני החינוך הערבי, המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב והעמותה לקידום השכלת נשים.
באזור אבו תלול-אלשהבי, הנמצא על כביש באר-שבע-דימונה, נמצאים שבעה כפרים בדוויים לא מוכרים המונים כ-12,000 תושבים. נכון ליום זה, ישנם באזור שלושה בתי ספר יסודיים עד חטיבת ביניים (כיתה א' עד ט') שבהם לומדים 2,600 ילדים. עם סיום לימודי חטיבת הביניים, ובהעדר בית ספר תיכון הקרוב למקום מגוריהם, נאלצים התלמידים תושבי אזור אבו-תלול, ללמוד באחד מבתי הספר התיכוניים בשגב-שלום ובערערה-בנגב.
בקרב אוכלוסיית האזור אבו-תלול ישנם כ-750 תלמידות ותלמידים בגיל חינוך תיכון מתוכם כ-173 בלבד הלומדים בפועל בתיכון. השאר כ-577 תלמידות ותלמידים, שמהווים כ 77% מכלל התלמידים והתלמידות, נושרים מהמערכת דרך קבע וזאת בעיקר מפאת העדר בית ספר תיכון באזור מגוריהם. שיעורי הנשירה בשלב התיכון גבוהים במיוחד בקרב הבנות ועולים ברוב המקרים על 77 אחוזים. הסיבה העיקרית לכך היא, שלפי המנהגים של החברה הבדווית, בנות בדוויות נמנעות מלצאת מאזור הכפר או השבט, לנסוע עם "זרים" ללא ליווי של קרוב משפחה, וללמוד עם תלמידים המשתייכים לשבטים אחרים או להימצא בסביבתם של בנים זרים.
אי לכך, העדר בית ספר תיכון באזור מגורי התלמידות והנסיעה לבתי הספר בכפר ערערה-שבנגב או בשגב שלום, המרוחקים כ-15-12 ק"מ מאזור אבו תלול, הינם הגורם העיקרי העומד מאחורי אחוזי הנשירה הגבוהים בקרב אותן בנות.
העתירה מתבססת על נתונים חדשים ומחקרים רבים המוכיחים כי המרחק בין בית הספר ומקום מגוריהן של הנערות והמנהגים של החברה הבדווית אשר מגבילים את יציאת הנערות מחוץ לכפר, גורמים לנשירה של מרבית הנערות הבדוויות מבית הספר התיכון, וכי בהשוואה למקומות אחרים בהם נמצאים בתי ספר תיכון, המחקרים מראים כי אחוז הבנות בבית הספר התיכון אינו נופל מאחוז הבנים.
בשנת 2002 פנה ארגון עדאלה אל רשויות התכנון והבנייה ואל משרד החינוך וביקש להקים בית ספר תיכון באזור אבו תלול. ההתכתבויות העלו, כי מבחינה תכנונית אין בעיה להקים את בית הספר, היות ואזור אבו תלול נמצא בשלבים תכנוניים מתקדמים לצורך הכרה בו. משרד החינוך מצדו, הבטיח להקים בית ספר תיכון באותו אזור מזה זמן רב, אך למרות הדרישות הרבות והזמן הרב שחלף מאז הבטחתו מסרב הוא לקיים אותה.
בעתירה נטען, כי העותרות מופלות כפליים: הן בהיותן נשים בחברה מסורתית והן בהיותן ערביות, היינו הפלייתן הינה כפולה על בסיס מגדר ולאום. בשל התפיסות החברתיות של החברה בהן חיות העותרות ואשר מגדילות את הפערים בין שני המינים, מוטלת על המדינה חובה לתת משקל רציני לתנאים החברתיים האלה ולפעול למען ביעור הפלייתן המתמשכת של העותרות על ידי מתן חינוך נגיש. חובה זו נובעת מהתפיסה החוקתית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בדבר האוטונומיה האישית של הפרט הכוללת את זכותו להתפתח ולכלכל את צעדיו ללא מכשולים כגון הפליה על רקע תנאים שאין לו שליטה עליהם. תפיסה חוקתית זו מוצאת לה תימוכין באמנות הבינלאומיות שמדינת ישראל חתומה עליהן.
בנוסף נטען בעתירה, כי הוכחה לכך שהעותרות מופלות לעומת אחרים הנה העובדה כי משרד החינוך מקצה את המשאבים הדרושים, ומקים בתי ספר תיכון במקומות רבים אחרים, לאוכלוסיות שונות וקטנות מאוכלוסיית העותרות, ואשר מספר תלמידי התיכון קטן ממספרם ביישובי העותרות. למשל, בקיבוץ שובל הסמוך, שבו מתגוררים כ-350 תושבים בלבד, קיים תיכון אזורי שבו לומדים כ-450 תלמידים, בעוד לאוכלוסייה המונה כ-12,000 תושבים מסרבות הרשויות להקים בית ספר תיכון, דבר המהווה אפליה על רקע לאום.
