הדרישה לבטל את הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראות שעה) תשס"ג 2003
באוגוסט 2003 הגיש עדאלה עתירה לבית המשפט העליון בשמו ובשם שתי משפחות ערביות, ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים וחברי הכנסת הערבים, כנגד הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל אשר עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת בסוף יולי 2003. בעתירה נדרש בג"צ לבטל את הוראות החוק החדש.
החוק מונע הגשת כל בקשה חדשה של אזרחים למתן מעמד לבני/ות זוגם שהינם תושבי הגדה המערבית או רצועת עזה, ומונע מתן כל מעמד בישראל לכל מי שלא הגיש בקשה עד למאי 2002. כמו כן, הוא מונע שדרוג של מעמד שניתן לפני מאי 2002 לתושבות ארעית, לתושבות קבע ו/או לאזרחות וזאת אף אם הבקשות אושרו והמבקשים עמדו בכל מבחני ההליך המדורג. בעתירה נטען כי:
החוק החדש הינו בלתי חוקתי ונוגד את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
החוק פוגע בזכות החוקתית לשוויון בין אזרחי מדינת ישראל.
זהו החוק הראשון מאז חקיקת חוקי היסוד אשר שולל זכויות חוקתיות של אזרחים על בסיס מפורש וישיר של השייכות האתנית.
החוק אינו מעניק זכויות לקבוצה מסוימת בשל שייכותה האתנית, אלא הוא עושה שימוש מפורש, להבדיל משימוש עקיף, בשייכות האתנית על מנת לפגוע בזכויות מוקנות של חלק מהאזרחים על בסיס אתני או לאומי.
החוק אינו רק מפלה על בסיס לאום או שייכות אתנית, אלא הוא נגוע בגזענות מובהקת.
החוק נחקק בלא שהיתה בפני המחוקק תשתית עובדתית ומהימנה אודות הצורך בחוק ואודות השלכותיו.
יוזמי החוק לא הצליחו להציג נתונים כלשהם המחזקים את טענתם בצורך חקיקת החוק. מחד טענו יוזמי החוק לקיומו של צורך בטחוני בחקיקתו לנוכח מעורבות גוברת והולכת של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה שקיבלו מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות ב"גלגול פיגועים", מאידך כשנדרשו למסור נתונים מדויקים התברר שהמדובר בעשרים חשודים במעורבות ישירה או עקיפה ובכלל זה סחר נשק וזאת מתוך אוכלוסייה של אלפים רבים של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה שקיבלו מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות. ארגון עדאלה טוען כי החוק החדש נוגע באופן ישיר בזכותם של האזרחים במדינת ישראל לממש את זכותם החוקתית לחירות אישית שהיא הבסיס לאוטונומיה של הפרט; להגדרה העצמית שלו בהקמת חיי משפחה לפי הבחירה ולצורך האנושי והבסיסי ביותר: לאהוב.
בדיון שהתקיים בעתירה בנובמבר 2003, הוציא בג"צ צו על תנאי המורה למשיבים להסביר מדוע לא יבוטל חוק האזרחות והכניסה לישראל. עוד קבע בג"צ, כי העתירה תידון על ידי הרכב מורחב של 13 שופטים (הרכב מלא) של בית המשפט העליון, על פי הסיכומים בכתב.
בינואר 2004 התקיים דיון נוסף בעתירה בפני ההרכב המורחב. בתגובה לשאלתו של בית המשפט לגבי המניע לחקיקת החוק, טענה פרקליטות המדינה כי המניע לחקיקת החוק הינו בטחוני ולא דמוגרפי היות שלמדינה אין אפשרות לערוך בדיקות ביטחוניות מקיפות לכל אדם המבקש מעמד בישראל בתוקף איחוד משפחות, ובנוסף לכך המדינה אינה יכולה לצפות מראש מי עשוי להיות שותף ל"גלגול פיגועים".
בתאריך 21.7.2004 הגיש עדאלה בקשה למתן צו ביניים המורה למשרד הפנים להימנע מביצוע ו/או יישום הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג- 2003, וזאת עד להכרעה סופית בעתירה שהגיש הארגון באוגוסט 2003 לביטול החוק. עדאלה הגיש את הבקשה לצו ביניים בעקבות אישור הארכת תוקפו של החוק בכנסת היום לששה חודשים נוספים (60 בעד 29 נגד).
בבקשה נטען כי פגיעתו של החוק בזכויות היסוד החוקתיות של נפגעי החוק מחמירה ככל שתחולתו מתמשכת. עוד הדגיש עדאלה בבקשה כי הפירוד הכפוי של המשפחות הנפגעות החל עוד קודם לחקיקת החוק, עם קבלת החלטת הממשלה ביום 12 במאי 2002, ובמקצת המקרים עוד במרץ 2002 עם החלטת שר הפנים על הקפאת הטיפול בבקשות למתן מעמד לפלסטינים . עוד הודגש, כי העתירה מעלה סוגייה עקרונית ביותר בדבר אי חוקתיות החוק הנדון והיא מבססת את טיעוניה המפורטים על הפסיקה העליונה, המשפט המשווה והמשפט הבינלאומי. "סיכויי העתירה להתקבל הינם גבוהים בשל הפגמים החוקתיים החמורים שיש בחוק ובתהליך החקיקה, חומרת הפגיעה בזכויות חוקתיות, ובעיקר בשל היות החוק מתנה את מתן המעמד בשייכות האתנית של בן הזוג של האזרח", נטען בבקשה. עדלאה הצביע על טענת פרקליטות המדינה בפני בג"ץ בדבר זמניותו של חוק זה. פרקליטות המדינה טענה, כי מדובר בהוראת שעה, שעל פי הגדרתה איננה כחוק רגיל, בעיקר לאור תחולתה הזמנית. הפרקליטות ביססה את טענתה, כי החוק האמור מידתי בהיותו זמני.
לפי כך, נטען בבקשה, כי הארכת תוקף החוק, העומד לבחינת בית המשפט, חותרת תחת טענת הפרקליטות, כי המדובר בחוק חוקתי ומידתי בהיותו זמני. עוד הודגש, כי הפרקליטות לא הצביעה על נסיבות מיוחדות כלשהן המצדיקות את הארכת תוקף החוק, על אף הפגיעה החמורה בזכויות חוקתיות וזכויות יסוד בסיסיות.
לאור הודעת פרקליטות המדינה מיום 9.8.2004, שלפיה "משרד הפנים בתיאום עם משרד המשפטים, יכין בהקדם תיקון לחוק אשר ירחיב את הסייגים לתחולת החוק על אוכלוסיות נוספות המייצגות סיכון ביטחוני מופחת", החליט בג"ץ (הרכב מלא של 13 שופטים) ביום 14.12.2004, כי מן הראוי שפסק הדין יינתן על בסיס המציאות הנורמטיבית החדשה אשר תיווצר תוך פחות מחודשים (עד לחלוף תוקפו של החוק, היינו בפברואר 2005). בג"ץ ציין בהחלטתו, כי העובדה שהממשלה והכנסת לא מיצו את מלוא האפשרות של הארכת החוק, והעמידו את ההארכה על מחצית השנה בלבד, נלקחה בחשבון בבואם לכתוב את החלטת הביניים. עוד הוסיפו שופטי בג"ץ, כי העתירות שהוגשו נגד החוק העמידו בעיות חוקתיות בחוק, וכי הם מודעים, כי העיון מחדש עליו החליטה הממשלה צריך לבחון באופן יסודי ביותר את הבעיות שהחוק מעורר ואשר מצאו ביטויין בעתירות. בהחלטה נכתב, "החוק שלפנינו, על דעת כולנו, אינו חוק "מן המניין". הוא מצדיק התייחסות מיוחדת".
אולם, ולמרות הודעת הפרקליטות, לפיה משרד הפנים בתיאום עם משרד המשפטים, יכין בהקדם תיקון לחוק אשר ירחיב את הסייגים לתחולת החוק, ואשר היתה הבסיס להחלטתו של ביהמ"ש בדבר דחיית מתן פסק הדין בעתירה, האריכה הכנסת ביום 31.1.2005 את תוקפו של החוק לארבעה חודשים נוספים ללא כל תיקון לחוק.
בעקבות זאת, דרש ארגון עדאלה מבג"צ ביום 21.2.2005, ליתן פסק דין סופי המורה על בטלותו של חוק האזרחות וכן ליתן צו ביניים המורה למשיבים להימנע מביצוע ו/או יישום הוראות החוק עד מתן פסק-דין סופי בעתירה.
בבקשה שהוגשה ע"י עדאלה נטען, כי הטעמים להחלטה בג"ץ אינם עומדים עוד, היות ותוקף החוק הוארך לאחרונה בארבעה חודשים נוספים והמציאות הנורמטיבית לא השתנתה שכן תוכנית המשיבים להביא לכנסת הצעה לתיקון החוק לא התממשה.
עוד נטען בבקשת עדאלה, כי הודעת הפרקליטות מיום 18.2.05, בה הודיעה לבית המשפט, כי ביום 31.1.05 אישרה הכנסת צו המאריך את תוקף החוק בארבעה חודשים נוספים, אינה כוללת אמרה מפורשת המבטיחה ששינויים כלשהם יבוצעו בעתיד ואין בה סימן כלשהו המעיד, כי שינויים יבוצעו בהתאם להחלטה ואף בדברי ההסבר של הצעת הצו להארכת תוקף החוק ובהחלטת הממשלה עצמה נכללים אך אותן הטענות שהועלו ע"י המשיבים בעבר בפני בית המשפט.
בבקשה נטען עוד כי מחדלם של המשיבים הינו חמור ביותר, שכן הוא פוגע בעקרון שלטון החוק ובמעמדו של בג"ץ בעיני הציבור, דבר המחייב כשלעצמו מתן פסק-דין מיידי והוצאת צו ביניים במעמד זה. בנוסף נטען, כי אי מתן פסק-דין כמבוקש, פוגע מעל הנדרש בזכות החוקתית לגישה לבתי המשפט, הכוללת לא רק את הזכות לפנות באופן פורמאלי לבית המשפט אלא גם את הזכות לסעד ממשי ובזמן סביר.
תוצאה: במאי 2006, ברוב של 6-5 דחה בית המשפט העליון את העתירה, וכן שש עתירות נוספות שצורפו לה, בפסק דין של 263 עמודים. כתוצאה מפסק הדין, אלפי משפחות ערביות-פלסטיניות מנועות מלחיות ביחד בשל מוצאם הלאומי. עם זאת ששה מאחד-עשר שופטי ההרכב קיבלו את טיעוני העותרים שהחוק מפר את הזכויות החוקתיות לחיי משפחה ולשוויון באופן בלתי מידתי, ואולם אחד מהששה לא נתן סעד של הכרזה על החוק כבטל. המשנה לנשיא חשין, שפסק כי יש לדחות את העתירות, קבע בפסק דינו, כי הערך של כבוד האדם - מעיקרו - אינו חוצב מתוכו זכות חוקתית לאזרח ישראל להביא בן-זוג זר אל תוככי ישראל. הנשיא ברק, שפסק כי יש לקבל את העתירות, קבע כי המדובר בזכויותיהם של האזרחים הישראלים לחיי משפחה ולשוויון, הכלולות בזכות החוקתית לכבוד האדם שבחוק היסוד, כי זכותו של האזרח לממש את חיי המשפחה עם בן זוגו בישראל. שם ביתו, שם קהילתו, שם שורשיו ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים וכי פגיעה זו מתמקדת באזרחי ישראל הערבים ובכך פוגע החוק פגיעה תוצאתית גם בזכותם של הערבים אזרחי ישראל לשוויון.
בתגובה לפסק הדין טען עדאלה, כי בפסק הדין אישר למעשה בית המשפט את החוק הגזעני ביותר במדינה ישראל, חוק האוסר איחוד משפחות על רקע לאומי – ערבי-פלסטיני. אפילו בית המשפט הדרום אפריקאי סירב בשנת 1980 לאשר הוראות דומות לאלה שבחוק הישראלי, בהיותן פוגעות בזכות הבסיסית ביותר לחיי משפחה.
בג"צ 7052/03, עדאלה ואח' נגד שר הפנים ואח'. העתירה הוגשה באוגוסט 2003; צו על תנאי הוצא בנובמבר 2003; צווי ביניים פרטניים בנובמבר 2003.
