לעתירהבג"ץ פרסם ביום 14.9.2004 את פסק הדין בעתירה שהגישו ארגון עדאלה ועמותת רופאים לזכויות אדם וארגוני זכויות אדם אחרים ביום 26.8.2004 בדרישה להורות לשירות בתי הסוהר (שב"ס) לספק מלח באופן יומיומי לכלל האסירים ששבתו רעב בבתי הכלא השונים בארץ. כמו כן, נדרש בג"ץ בעתירה להוציא מלפני צו ביניים האוסר על שב"ס החרמת מלח מתאיהם של האסירים השובתים רעב.
יצויין, כי שביתת האסירים הגיעה לסיומה ביום 2.9.04, ואולם כבר במהלך הדיון, ביום 31.8.04, הודיע בג"ץ על החלטתו לדחות את העתירות, ולפרט את הנימוקים בנפרד. כידוע, ביום 15.8.2004 פתחו למעלה מ-1500 אסירים בשביתת רעב כמחאה על תנאי מחייתם בבתי הכלא בישראל. בימים לאחר מכן, הצטרפו קבוצות אסירים נוספות לשביתה והגיע מספר שובתי הרעב לכ- 3000 אסירים. עם פתיחת שביתת הרעב הודיעו האסירים כי שביתתם כוללת הימנעות מאכילת דברי מאכל למעט נוזלים ומלח. עם פרוץ שביתת הרעב פשטו סוהרי בתי הכלא על תאיהם של האסירים השובתים והחרימו את כלל המוצרים שברשותם, לרבות המלח.
הרכב השופטים א' ברק, א' חיות וי' עדיאל קבעו בפסק הדין, כי "המאסר מגביל עד למאוד את יכולתו של האסיר לממש את חופש הביטוי שלו, וחופש הביטוי הנתון לו למעשה הוא מצומצם הרבה יותר מחופש הביטוי של אזרח חופשי". לפיכך, נכתב בפסק הדין, כי "גם אם נניח ששביתת רעב היא בגדר אמצעי לגיטימי להבעת דעות ולמימוש הזכות לחופש הביטוי, נטילת חלק בשביתה כזאת אינה נמנית על הזכויות המוקנות לאדם בעת שהוא כלוא בבית הסוהר". עוד נקבע, כי "שביתת רעב, על שני יסודותיה, הרעב והשביתה, פוגעת בניהול התקין של בית הסוהר".
עוד נכתב בפסק הדין, כי "משמדובר בעבירת בית סוהר ובפגיעה בסדר ובמשמעת השוררים בבית הסוהר, שב"ס [...] היה רשאי, מכוח תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, לשלול טובות הנאה מהאסירים שובתי הרעב". עם זאת, כתבו השופטים, כי "צעד זה צריך שיהא מידתי וודאי שאסור שיסכן את חיי האסירים או את בריאותם; במקרה שלפנינו שוכנענו שבצעדים שהמשיב נקט לא היה כדי לפגוע בבריאותם של האסירים או לפגוע בזכויות יסוד שלהם".
לעניין המלח, נכתב בפסק הדין, כי "המשיבים מודעים לצורך זה והם אף התייחסו לעניין זה במסגרת הפקודה הקובעת נהלים לפיהם ינהג השב"ס בעת קיומה של שביתת רעב. פקודה זו מסדירה גם את הספקת המלח לשובתי רעב, קובעת את כמויות המלח שיינתנו לשובתים, המועדים והתדירות בה הדבר ייעשה והכל תוך קיום בדיקות רפואיות פרטניות המאפשרות לעמוד על צרכיו הרפואיים המיוחדים של כל אסיר ואסיר. זאת, כדי למנוע, בכפוף לאילוצי השביתה, פגיעה בבריאות האסירים השובתים. בנסיבות אלו ולאור ההסברים שניתנו לנו על ידי רופא השב"ס שוכנענו שאין עילה כי נתערב בשיקול הדעת של המשיבים ונכפה עליהם הספקת מלח לשובתי הרעב מעבר להספקה המוסדרת בנהלי השב"ס".
לעניין הוצאת מצרכי המזון מתאי האסירים, כתבו השופטים, כי "החזקת מצרכי מזון בתאו של אסיר איננה זכות מזכויות היסוד שלו, כאדם ואסיר. שהרי אסיר אשר הנהלת בית הסוהר דואגת למזונו, אינו נזקק, ודאי לא כצורך קיומי, להחזקת מוצרי מזון בתאו. לפיכך, מקובל עלינו שהמשיבים לא פגעו בזכות היסוד של האסירים לאכילה ושתייה, וסירובם, בנסיבות אלו, להתיר הכנסת מוצרי מזון לתאים, מצוי בגדר סמכותם, כשלילת טובת הנאה ממי שעובר עבירת בית סוהר ופוגע בסדרי הכלא".
עו"ד בכר טענה בעתירה, כי "החרמת המלח מתאיהם של האסירים, אשר בינתיים חיים אך על מים ללא תוספת כלשהי, יש בה כדי להזיק באופן מיידי לבריאותם ולשלמות גופם". על-פי חוות דעת רפואית שצורפה לעתירה, אי נטילת כמות מספקת של מלח באופן יומיומי עלולה לגרום להיפונתרמיה, קרי להפרעה אלקטרוליטית מסכנת חיים כתוצאה מירידת כמות הנתרן (הנמצא במלח) בפלסמה של הגוף.
"בנסיבות אלו", נטען בעתירה, "כל דחייה ועיכוב נוסף באספקת מלח לאסירים שובתי הרעב, עלול לפגוע קשות בבריאותם, ומפר את זכויותיהם החוקתיות לחיים ולשלמות הגוף". אי לכך, נתבקש בית המשפט לקבוע דיון דחוף בעתירה.
חוות הדעת הרפואיות אשר צורפו לעתירה ניתנו על-ידי רופאים מומחים לרפואה פנימית והתבססו על הספרות המקצועית. לפי שתי חוות הדעת הרפואיות אי הוספת מלח באופן יומיומי למי השתייה, אותן נוטל האדם השובת רעב, תגרום לפגיעה בגופו ובריאותו ויש בה כדי לפתח אצלו מצב של היפונתרמיה כתוצאה מפיחות ריכוז הנתרן בפלסמה של הגוף. "היפונתרמיה היא הפרעה אלקטרוליטית מסכנת חיים, ממנה עלינו לנקוט כל האמצעים האפשריים בכדי למנוע היווצרותה, ובמידה והיא מתפתחת עלינו לטפל בה באופן הדחוף ביותר", נטען בחוות הדעת שצורפו לעתירה.
ד"ר מאיר לירון, לשעבר מנהל מחלקה פנימית ה' במרכז הרפואי תל-אביב, מציין בחוות דעתו המצורפת לעתירה, כי לאחר ימים ספורים של שביתת רעב ותוך המשך שתית מים חופשית הנזק שעלול להיגרם לגוף כתוצאה משתיית מים ללא תוספת מלח במהלך שביתת רעב, הנו קודם ואף מעבר לנזק הנגרם מאוחר יותר כתוצאה מהעדר אכילה.
ארגון עדאלה טען בעתירה, כי שב"ס אינו מוסמך להורות על הוצאת המלח מתאיהם של האסירים, הואיל ומדובר במעשה שיש בו פגיעה בזכויותיהם החוקתיות של האסירים לחיים, לשלמות גוף ולכבוד. "בהעדר הוראה מפורשת בחוק", נטען, "אין די בקיומה של הוראה פנימית גורפת המאפשרת החרמת מלח מן האסיר, כדי להקנות סמכות לשב"ס לפגוע בזכויות היסוד של האסירים השובתים רעב.
יצוין כי לטענת שב"ס, החרמת המלח נעשית כצעד משמעתי עונשי על ההחלטה לשבות רעב, המוגדרת בסעיף 56 (8) לפקודת בתי הסוהר [ נוסח חדש], התשל"ב - 1971, כעבירה משמעתית. לטענת שב"ס, אחד הטעמים שעומדים מאחורי ראיית שביתת הרעב כעבירה משמעתית הנו החשש לפגיעה בבריאותו של האסיר. בעתירה נטען, כי מצד אחד שב"ס טוען, כי הוא חושש לשלומם של האסירים ולפגיעה בבריאותם כתוצאה משביתת הרעב, ומצד שני הוא מאיץ את הפגיעה בבריאותם על-ידי החרמת המלח שהנו אלמנט חיוני והכרחי לגופו של האדם, על אחת כמה וכמה כשהמדובר באדם שובת רעב.
עוד נטען בעתירה, כי על שב"ס כמי שאמון על שלומם של האסירים והגנה עליהם, חלה חובה לדאוג לבריאותם ולשלמות גופם של האסירים, גם שהנם שובתים רעב. שכן, העיקרון הראשון בעקרונות האו"ם בנוגע לכללים האתים החלים על הצוותים הרפואיים בבתי הכלא, קובע מפורשות, כי על הצוותים הרפואיים של בתי הכלא חלה חובה, בין היתר, להגן על בריאותם של האסירים.
עו"ד בכר הדגישה בעתירה, כי זכותם של האסירים לחיים, שלמות גוף וכבוד שמורה להם גם בין כותלי בית הסוהר, וגם כאשר הם שובתי רעב. "חובת שב"ס הנה להגן על זכויותיהם אלו ולא לפעול לרמיסתן כענישה על שביתת הרעב בצורה בלתי חוקית ובלתי מידתית", נטען.
ביום 29.8.2004 הגישה פרקליטות המדינה את תגובתה המקדמית לעתירה, ובה נטען, בין היתר, כי נהלי המחלקה הרפואית קובעים כי בתום שבועיים מתחילת שביתת הרעב יש ליתן לשובתי הרעב, על פי הוראת הרופא, בנוסף לכמות מי השתייה הרגילה, גם מים בתוספת מינרלים וויטמינים (מלח, אשלגן, מולטיויטמין). תוספות אלו, נטען, ניתנים לאסירים בין פעמיים לשלוש פעמים ביום. ביחס לאסירים שהחלו לשבות רעב מאוחר יותר, נטען, כי בהתאם לנהלים יקבלו אסירים אלה את תוספות המלח, האשלגן והמולטיויטמין, בימים הקרובים ובתום שבועיים לאחר שהחלו לשבות רעב.
וכאמור, בג"ץ קיבל את טענות הפרקליטות ודחה את טענות העותרים.