בעקבות עתירת עדאלה, מיום 13.10.2004, נגד מינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י), שר האוצר וקרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל), לביטול מדיניות המינהל ותקנה 27 לתקנות חובת המכרזים, לפיהן ממ"י מונע מאזרחי המדינה הערבים, מלהשתתף במכרזים לשווק קרקעות קק"ל, ובעקבות הבקשה למתן צו ביניים שבה ביקש עדאלה להקפיא את כל המכרזים בנושא עד למתן החלטה בעתירה, התחייבה קק"ל בפני בג"ץ ביום 20.10.2004, כדלקמן:

בעקבות התחייבות זו, ביקשה קק"ל מבג"ץ לקבל אורכה של 30 יום על מנת להגיש את תגובתה לעתירות שהוגשו בעניין. בג"ץ נעתר לבקשה ורשם בפניו את ההתחייבות של קק"ל.

יצויין, כי ממ"י מנהל על פי החוק את "מקרקעי ישראל", לרבות קרקעות קק"ל. בהתכתבויות בין ממ"י ולבין עדאלה בנושא ואשר החלה ביום 2 לאוגוסט 2004 הודה המינהל כי אכן המכרזים שהוא עורך במקרקעין של קק"ל מיועדים ליהודים בלבד. וכי מדיניות זו מחוייבת מכתב האמנה שנחתם בשנת 1961, בין מדינת ישראל לבין קק"ל, ולפיו מחוייב ממ"י לכבד את מטרותיה הרשומות של קק"ל. כידוע, מטרות קק"ל קובעות מפורשות שהיעד של הקרן הוא יישוב יהודים במדינת ישראל.

בעתירה, טענה עו"ד סוהאד בשארה אשר כתבה את העתירה בסיוע גב' הנא חמדאן מתכננת הערים בעדאלה, כי ממ"י אינו רשאי לאמץ עמדות ו/או מטרות אשר מנוגדות לעקרונות היסוד, וכי התקשרות עם צד ג' לא פוטרת את הרשות הציבורית מתחולת המשפט החוקתי. מדיניות מפלה מטעם המינהל, גם אם היא נעשית בשם צד ג', היא מעבירה מסר שלילי מצד המדינה כלפי אזרחיה הערבים, והופכת את המדינה לשותפה למעשה מפלה, פוגע ומשפיל באוכלוסייה שלמה, המהווה מיעוט לאומי בישראל.

כמו כן, נטען בעתירה, כי מדיניות זו, איננה נשענת על חקיקה ראשית כלשהי, והעיגון היחיד שנמצא לה הוא בחקיקת משנה, תקנה 27 לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג – 1993. תקנה זו, נטען בעתירה, מנוגדת לחוק המסמיך, היינו לחוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992, ולדיני המכרזים הכלליים. שכן, חוק חובת מכרזים אוסר מפורשות על הפלייה על רקע לאום. בנוסף, נטען, כי מדיניותו של המשיב ותקנה 27 הנ"ל, אינן מקיימות את פסקת ההגבלה שבחוק היסוד, בהיותן מפלות על רקע לאום ולא נשענות על חקיקה של הכנסת.

בעתירה נטען, כי המשך מדיניותו של המינהל, עלולה להוביל ליצירת מרחבים ציבוריים המתבססים על הפרדה על בסיס לאום: ישובים או שכונות שבהם יגורו אך ורק יהודים, ולאזרחים האחרים תיאסר רכישת זכויות בקרקע או בניית בית בהם. בעתירה הודגש, כי תמונה מרחבית זו, כשלעצמה, אשר לא יכולה להתקבל כיום באף משטר דמוקרטי, מחייבת, מאליה, את הפסקת מדיניותו של המינהל, באופן מיידי.

בבעלותה של קק"ל נמצאים, כיום, כ- 2.555 מיליון דונם, כ- 13% משטח המדינה. קרקעות אלו מתפרשות בכל אזורי המדינה ומחוזותיה בחלקים שונים כלהלן:

טבלה 1: התפלגות קרקעות קק"ל לפי מחוזות, נכון לשנת 2003

היקף הקרקעות של קק"ל גדל באופן מתמיד, וכמעט בכל שנה חלה עליה בקרקעותיה. כך עולה מהטבלה להלן, המסכמת את היקף הקרקעות בשנות התשעים והאלפיים:

היקף הקרקע בבעלות קק"ל לפי שנים

כ- 2 מיליון דונם מבין קרקעותיה הנ"ל של קק"ל, הועברו אליה על ידי המדינה. המיליון הראשון הועבר בשנת 1949, ומיליון שני הועבר לקק"ל בשנת 1953. עובדה זו, הובילה להענקת מעמד מיוחד לקק"ל בחקיקה הישראלית ולראיית קק"ל כגוף המכריע בשיח הציבורי, בכל הקשור למדיניות הקרקעית בישראל.

מאז קום המדינה הופקעו ו/או הועברו קרקעות רבות לחזקת המדינה ו/או לבעלותה ו/או לחזקת גופים ציוניים אשר מיועדים, על פי הגדרתם, לשרת את האוכלוסייה היהודית בלבד, כגון הסוכנות היהודית והקרן קיימת לישראל. תוצאתה של מדיניות זו היתה השליטה של המדינה על הרוב המכריע (93%) של הקרקעות במדינה, משאב הנחשב החשוב ביותר לפיתוח חברתי וכלכלי.

בעתירה נטען, כי מדיניות המקרקעין בישראל מתאפיינת בשני אלמנטים מרכזיים: א. הלאמת הבעלות וריכוז השליטה בה; ב. הקצאה בלתי שיווניות וסלקטיבית של זכויות החזקה במקרקעין. המינהל, נטען, מנהיג מדיניות מפלה ובלתי שוויונית, בכל הקשור להקצאות קרקע ופיתוחן לטובת האוכלוסייה. הקרקעות הוקצו על בסיס לאום, לטובת האוכלוסייה היהודית.

מדיניות מתמשכת זו הובילה למחסור בקרקע לפיתוח בישובים הערביים, למצוקת דיור בישובים אלה, למחסור בקרקע לבניה, כולל בניה ציבורית ומחסור כמעט בכל תחומי הצרכים הקרקעיים, אף הבסיסיים שבהם. עוד הובילה מדיניות זו לכך כי עיקר משאבי הקרקע הועמדו לרשות הרוב היהודי במדינה, צמצום שטחי השיפוט והפיתוח של הישובים הערביים, רמה גבוהה של צפיפות ומחסור רב בשטחים לבניה ציבורית ושירותים.

יצוין, כי בפני בג"ץ תלויות ועומדות שתי עתירות אחרות בנושא: בג"צ 7452/04 פואד אבו ריא ואח' נ. מינהל מקרקעי ישראל ואח', שהוגשה ע"י הקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת תל-אביב; ובג"צ 9010/04 המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי ואח' נ. מינהל מקרקעי ישראל ואח', שהוגש ע"י האגודה לזכויות האזרח בישראל. בג"ץ הורה על איחוד הדיון בשלוש העתירות.

 לעתירה