בסיכומים שהגיש ביום חמישי, 6 בנובמבר 2008, דרש ארגון עדאלה מבית משפט השלום בבאר שבע להורות על ביטול צווי הפינוי שהוציאה המדינה לתושבי הכפר הבדווי הלא מוכר עתיר-אום אל חיראן. המשמעות המעשית של צווים אלה היא פינויו הכפר והריסתו. הכפר הוקם באישור הממשל הצבאי בשנת 1956 והיום מתגוררות בו כ-150 משפחות, המונות קרוב ל-1,000 תושבים השייכים לשבט אבו אלקיעאן. עם הקמתה של מדינת ישראל נאלצו בני שבט אבו אלקיעאן לעזוב את כפרם המקורי ולעבור להתגורר בכפר עתיר-אום אלחיראן באופן קבוע. המעבר היה לבקשת הרשויות ועל דעתן, לאחר שתושבי הכפר הועברו על ידי הממשל הצבאי כשלוש פעמים ממקומות שהתגוררו בהם.

עו"ד סוהאד בשארה מעדאלה ציינה בסיכומים כי עם העברתם לכפר זה החכירה המדינה  לשייח השבט, פרהוד אבו אלקיעאן, שטח של כ-7,000 דונם שישמש את בני השבט למגורים, למרעה ולחקלאות. 150 המשפחות ייסדו את הכפר, בנו בו בתי קבע מאבן, מבטון ומבלוקים וראו את ישיבתן במקום כקבועה וכתחנה אחרונה בנוודות שנכפתה עליהן.

הנימוק לבקשתה של המדינה לפנות את המשפחות ולמעשה להרוס את עתיר-אום אלחיראן הוא, שהאזור שבו ממוקם הכפר מיועד לפיתוח עתידי לצורך הקמת יישוב יהודי חדש בשם חירן. היישוב החדש נכלל בתוכנית מתאר מחוזית שאושרה באפריל 2002, כאשר במסמכי המדינה בהקשר זה הוגדרה האוכלוסייה הבדווית באזור "בעיה מיוחדת".

בסיכומיו הדגיש מרכז עדאלה כי היישוב הוקם באישור רשויות המדינה ואף בחסותן. לסיכומים מצורף מסמך מגנזך המדינה שהוגדר סודי. במסמך, שעליו חתום מר לובראני מלשכת ראש הממשלה ושנושא את התאריך 28.8.1957, נכתב כי בני שבט אבו אלקיעאן הסכימו "להעתיק את מקומות מגוריהם לסביבות עתיר" וכי הם "קיבלו בחכירה קרקע מאדמות המדינה בהתאם לנוהל של משרד החקלאות, והינם מעבדים אותם". יתרה מזאת, בשנת 1997 פקדה את האזור סופה קשה וחלק גדול מבתי הכפר נהרסו. כמה ימים אחרי האסון הגיע לכפר שר התשתיות הלאומיות אז, אריאל שרון, שהגיש לתושבי הכפר סיוע כספי כדי שיוכלו לבנות מחדש את הבתים שנהרסו בסופה.

עדאלה טען עוד בסיכומים, כי העדים מטעם המדינה שהעידו במשפט מכירים בכך שהכפר כשיר לתכנון ובכך שתכנונו והכשרתו אפשריים. כמו כן, עדי המדינה מכירים בכך שהאופציה האחת והיחידה שנשקלה לצורך הגשת תביעה זו היתה פינוי התושבים והריסת הכפר. עדים אלה העידו כי לא בחנו אופציות אחרות מלבד הפינוי; לא התעניינו בקיומן של הבטחות שונות לתכנונו של הכפר; לא בדקו ולא בחנו כלל ועיקר את הנפקויות של הפינוי והריסת הכפר, כגון הפגיעות הקשות בזכויותיהם החוקתיות של התושבים – זכות הקניין והזכות לכבוד – הפיכתם יחד עם ילדיהם לחסרי דיור, חסרי בית, חסרי מקום קבוע, לא התחשבו במצבם הכלכלי של התושבים ובהרס הכלכלי שייגרם כתוצאה מקבלת התביעה.

בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל לא קרה שבית משפט הכשיר את עקירתו של כפר שלם ואת פינוי תושביו. המקרה של עתיר-אום אלחיראן שונה משני המקרים הידועים שבהם דן בית המשפט בפינוי יישובים: פינוי איקרית ובירעם ופינוי ההתנחלויות מרצועת עזה. פינוי איקרית ובירעם נעשה, לטענת המדינה, מטעמים ביטחוניים ולפי צווים צבאיים שהוצאו בתחילת שנות החמישים. עם זאת, בית המשפט העליון המליץ לרשויות יותר מפעם למצוא הסדר מוסכם המאפשר להחזיר את התושבים האלה לכפריהם.

פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה נעשה לפי חקיקה ראשית ולא בהסתמך על החלטה מינהלית והחקיקה הראשית פירטה את זכויותיהם של הנעקרים במסגרת פינוי-פיצוי. שנית, והחשוב מכל הוא, שפסק דין זה קבע כי הפינוי אפשרי לפי המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי, משום שרצועת עזה אינה חלק משטחה של מדינת ישראל אלא היא בבחינת שטחים שנתפסו מכוח דיני הלחימה וכי תפיסתם לפי דיני הכיבוש היא תפיסה זמנית ולא קבועה.

מסמכים משפטיים:

העתירה