מרכז עדאלה הגיש לבית המשפט העליון את תגובתו נגד הבקשה של מושב נבטים, לערער על החלטת בית המשפט המחוזי שהתיר למשפחת טראבין לגור בבית ששכרה כדין בתחום המושב. את התגובה הגיש עו"ד מורד אלסאנע מעדאלה בשמם של בעלי הבית, בני הזוג זכאי, ובשם השוכרים, משפחת טראבין.

הפרשה החלה במאי 2007, אז החליטו בני הזוג נטלי וויצמן זכאי להשכיר את הבית שבבעלותם במושב נבטים למכרים ממשפחת טראבין ולעבור לגור בבית אחר. בני הזוג זכאי באו למזכירות המושב עם השוכרים החדשים, כדי להסדיר עניינים טכניים הקשורים לשכירות. כשבמזכירות הבחינו במוצאם הלאומי של השוכרים, אמרו כי העניין בלתי אפשרי וכי על המשכירים לפנות להנהלה. הנהלת המושב פנתה אל בני הזוג זכאי וניסתה לשכנעם שלא להשכיר את הבית למשפחת טראבין, בלי לתת כל הסבר ענייני לכך. משיחות רבות שקיימו עם הנהלת המושב ועם שליחיה הבינו בני הזוג, כי המניע הבלעדי העומד מאחורי סירובו של המושב הוא מוצאם הלאומי של השוכרים, ועל כן התעקשו להמשיך בהליך ההשכרה.

כשלא הצליחו להגיע להסכמה, החליטו הצדדים להיכנס לתהליך של גישור, שבו התחייבו לנהוג בתום לב ובניקיון כפיים. אבל בעיצומו של המשא ומתן, בלי להודיע למשפחה, פנו נציגי המושב לבית משפט השלום בקרית גת והצליחו בפעולת מחטף חסרת תום לב לקבל צו מניעה זמני נגד השכירות.

ועד המושב המשיך בניסיונות לשכנע את בני הזוג ואף ללחוץ עליהם, כדי להניאם מלהשכיר את הבית למשפחה ערבית. ביום שישי, 20 ביולי 2007, הוצתה החצר של המשכירים ונשרפו 36 מכוניות אספנות שהיו להם ושהיוו את עיקר רכושם. למשכירים נגרם נזק רב, שנאמד במאות אלפי שקלים, ורק בנס לא נשרף ביתם על כל יושביו. באישור שירותי הכבאות התברר כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה.

מאז התגלגל העניין בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. בדיונים המשפטיים דרשו נציגי המושב מבני הזוג להמציא מסמכים שונים הקשורים למשכירים. מבירור שעשו בני הזוג התברר להם כי המושב מעולם לא דרש מאיש להמציא אישורים ומסמכים בעניינם של שוכרים אחרים, אך למרות זאת הם לא חלקו על זכותו של המושב לקבל מסמכים כמבוקש בעניין השכירות. הם מילאו כל הדרישות שהועלו לפניהם לפי החלטת בית המשפט. בית המשפט אף קבע כי הם עמדו בדרישות.

לאחר שהשוכרים מילאו את כל בקשות המושב והמציאו את כל המסמכים הנדרשים, דרש המושב כי השוכרים יעברו ראיון בוועדה קבלה, שתחליט אם הם מתאימים לגור במושב. בית המשפט לא ראה מקום לערוך ועדת קבלה דווקא לשוכרים אלה, בהשוואה לשוכרים רבים אחרים שלא נדרשו לעבור ועדת קבלה. הוא קבע כי דרישה זו היא "בלתי סבירה ובלתי עניינית". בנוסף, לא הוכח כי דרישה זו הוצגה לשוכרים נוספים שהתכוונו לשכור בית לתקופה של שנה בלבד. בעקבות כך דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המושב וקבע כי זכותה של משפחת טראבין לגור בבית ששכרה. לאחר פסק דין זה עירער המושב לבית המשפט העליון והעניין עודנו תלוי ועומד שם.

עו"ד אלסאנע ביקש מבית המשפט לדחות את הבקשה של המושב ולאפשר למשפחת טראבין להיכנס מיד לבית ששכרה, משום שהמושב לא נהג לדרוש במקרים אחרים אישור מראש לשכירות קצרת מועד. הוא הדגיש כי משפחת טראבין איננה מבקשת לרכוש את הבית ושאין לה כוונה להצטרף כחברה לאגודה של המושב.

עו"ד אלסאנע הוסיף, כי בהתחשב בנסיבות ובעובדות שהתבררו בדיונים המשפטיים, המניע להמשך ההתנהלות המשפטית מצד המושב אינו אלא מוצאם הלאומי של השוכרים. האפליה בדיור על רקע לאום היא מקרה קלאסי של אפליה אסורה, שנדון והוכרע בבית המשפט העליון בסוגיות שונות ובראשן פרשת קעדאן.

מסמכים משפטיים:

תגובת עדאלה