השופט: אנו מתחילים לשמוע את תיק מדינת ישראל נגד עבד אגבריה. אבקש לברר את תגובת הנאשם לכתב האישום?

הסניגור: הנאשם כופר באשמה, אדוני.

התובע מבקש להעלות לדוכן העדים שוטר, כעד מטעמו.

השוטר: הנושא של התהלוכה שהתקיימה ביום העצמאות האחרון באום אל פחם הוא ציון מה שנקרא על ידי המיעוטים "יום הנכבה". הנאשם צעד בתהלוכה וצעק בקול רם סיסמאות בגנות מדינת ישראל, מתוך אזכור של המלה "הנכבה" מדי פעם.

התובע: כמה פעמים, אם אתה זוכר, השתמש הנאשם במלה "הנכבה"?

השוטר: יותר מעשר פעמים ובחרוזים שונים.

התובע מסיים את חקירתו. הסניגור מוותר על חקירת השוטר. התובע מצהיר כי התביעה הוכיחה מצדה את כל העובדות הרלנטיות לצורך האשמה לפי חוק הנכבה החדש הקובע איסור על עריכת פעולה שיש בה "משום ציון יום העצמאות, או התייחסות לעצם הקמת מדינת ישראל, כיום אבל או כיום צער".

הנוכחות של העיתונאים המקומיים והזרים בישיבה השנייה גדולה אף יותר מאשר בישיבה הקודמת. כולם מתעניינים היום בשאלה הגדולה שהעסיקה את המומחים: מה יהיה קו ההגנה של עבד? האם הסניגור שלו יקיים את הבטחת איחוד עורכי הדין הערבים בישראל ויביא עדים לעניין הנכבה והעוול ההיסטורי הפלסטיני, על מנת להצדיק את השתתפות הערבים בתהלוכת יום הנכבה? השופט נכנס לאולם והקהל קם לכבודו. הסניגור מבקש להעיד מטעמו את אבו עלי, אדם נשוא פנים, בן 82, מאום אל פחם. אבו עלי נראה שמח שהגיע למעמד זה. נראה כי בריאותו עמו וגופו יציב. הוא מעיד בשפה הערבית, עם תרגום סימולטני.

הסניגור: מר אבו עלי, תסביר בבקשה לבית המשפט הנכבד מהי המומחיות שלך?

אבו עלי: אני מומחה לענייני בית אג'ר – בית אבלים – ואני ידוע כמומחה הגדול ביותר לעניין זה בשכונת אגבריה. זה עשרים שנה אני משתתף בכל בית אג'ר בשכונה ואין נפטר שלא השתתפתי בתפילה עליו.

הסניגור: תסביר בבקשה לבית המשפט איך נהוג ומקובל להתנהג בבית אג'ר?

אבו עלי: אנו קוראים פסוקי קוראן ובמשך היום מתפללים מדי פעם לאלוהים, שירחם על המת, יכניס אותו לגן העדן ויכלול אותו ברשימת המאמינים, הנאמנים והצדיקים. האורחים שמגיעים מתקבלים בפנים רציניות, המביעות צער וכאב על מותו של המנוח, וכן תודה לאורחים על התנחומים.

הסניגור: האם מקובל לצעוק סיסמאות כלשהן בימי האבל?

אבו עלי: חס וחלילה, השתגעת? כבוד המת מחייב אווירה שקטה ומכובדת.   

הסניגור מסיים. התובע מתחיל בחקירה נגדית: תסביר לנו איך ניהול בית אבלים הוא עניין למומחיות. לומדים את זה כמקצוע באוניברסיטה?

אבו עלי: בטח, זה עניין רק למומחים כמוני, שרכשו ניסיון רב. ימי האבל, למשל, הם שלושה. השאלה היא איך סופרים את מניין הימים? האם יום ההלוויה נחשב אחד משלושת הימים? מתי הוא כן נכלל בהם ומתי לא? האם יום שישי נחשב במניין? מה אם ימי האבל נופלים בחודש רמדאן או באחד מימי חג הקורבן? מתי מאריכים מעבר לשלושה ימים? מהו סוג הכיבוד שנותנים לאורחים? מהו המינון הנכון לקפה של בית אג'ר. מהו התחליף של התמרים? מה מגישים בערב האחרון של ימי האבל? מהם סוגי התפילות בבית אג'ר? מה מותר לחלק לזכרו של המנוח עם שעת הנעילה של בית אג'ר?

התובע: אין כללים כתובים?

אבו עלי: הכל בעל פה, וגם אנו, המומחים, משנים כללים לפי המצבים השונים של המשפחות השונות.

חקירתו הנגדית של אבו עלי נמשכת יותר משעתיים. הוא נשאל על היבטים מגוונים של האבל הערבי ומנהגיו. בסוף החקירה התובע מבקש להפתיע אותו בשאלה העיקרית: האם אין קריאת סיסמאות באבל?

אבו עלי: לא. זה אסור.

התובע: איך אתה מסביר את מה שכולנו רואים בטלוויזיה, כשמת מה שנקרא שהיד; זה לא מעיד שגם באבל קוראים סיסמאות?

אבו עלי: לא, זה רק בתהלוכת ההלוויה ובמקרים נדירים כשהולכים עם הארון.

קרוב לשנה לאחר סיום הדיונים מזמין בית המשפט את הצדדים לשמיעת הכרעת הדין. הדיווחים התקשורתיים מתחילים כבר בשעות הבוקר של אותו יום. מומחי המשפט מתייצבים באולפני הרדיו לניתוח הכרעת הדין. הבזקי עשרות המצלמות שמופנות אל עבד, שיושב על ספסל הנאשמים, נפסקים עם כניסתו של השופט. השופט מתיישב. הוא מבקש מהקהל, שקם לכבודו, לשבת. הוא מוציא את משקפיו מכיסו ומביט אל מרכז האולם. הוא מחזיר את מבטו לניירת שלפניו. נראה שהוא פותח את הדפים שמונחים על השולחן. השופט מבקש שקט מהנוכחים, שממהרים לכבות את הטלפונים הניידים. דממה באולם. השופט קורא, עד שהוא מגיע למשפט: "החלטתי לזכות את הנאשם. התביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהנאשם השתתף באירוע אבל על הקמת מדינת ישראל..."

סערה ציבורית פורצת מייד לאחר מתן פסק הדין. מפלגות הימין תוקפות את בית משפט השלום בחדרה, שלדבריהן נכנע הן לביקורת הבינלאומית והן לביקורת של השמאל התבוסתני. הן מוסיפות כי האינטרס הלאומי לא עמד לנגד עיניו של בית המשפט. בני משפחתו וחבריו של עבד שמחים מאוד בזיכויו. עבד, בחור נאה וגבוה בן 21, סיים את לימודיו בתיכון והחל לעבוד כמוסכניק בעירו. להפתעתו, לאחר שזוכה החלו להסתובב באום אל פחם כמה שמועות שליליות עליו: "הוא תבוסתן שפחד לומר שיום הנכבה הוא אכן יום אבל נגד הקמת מדינת ישראל", "איך זיכו אותו? הרי לא מזכים ערבים על השתתפות בהפגנות?". האימאם של שכונת אגבריה, הידוע באדיבותו, מפתיע בתפילת יום שישי ויוצא בביקורת נגד סניגורו של עבד: "חיכינו לחוק הנכבה הזה, שאלוהים שלח אותו אלינו כמתנה, חיכינו ליום הגאווה שבו האסיר הראשון של הנכבה יהיה משכונתנו, חיכינו שסיפורי 1948 של בני שכונתנו יהיו ההגנה היחידה במשפט. אבל מה קיבלנו? בית אג'ר. אולי היום צריך לפתוח בית אג'ר על החמצת ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לנו?".

פרקליטות המדינה מחליטה לערער על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בחיפה. הדיונים נמשכים שנתיים. בית המשפט המחוזי מחליט לא להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום. התיק מגיע לבית המשפט העליון ונדון בפני הרכב של אחד עשר שופטים. מאז זיכויו, עבד חייב להיות נוכח בכל הדיונים. הדבר עולה לו בהוצאות ובהפסד ימי עבודה. בדיונים הראשוניים בעליון נידונות סוגיות כמו האם ענייני אהבה, צער, שנאה, כעס ואבל הם נושאים פליליים-שפיטים? האם מענישים על דברים שבלב? האם החוק חל, אם בכלל, על כל משתתף או רק על מארגני יום הנכבה? האם יש משמעות פלילית נגד "המנסה" לעבור על חוק הנכבה?

יום אחד פונה עבד הכועס והמותש אל בן דודו, שסיים זה עתה לימודי משפטים בהצטיינות באוניברסיטת תל-אביב, ומתריס: "מדוע רק אותי שופטים על חוק הנכבה? כל שנה מתקיימת הפגנה ענקית ביום הנכבה ולא עוצרים אף אחד לפי חוק הנכבה". בן הדוד מסביר כי מאז חקיקת החוק, ההפגנות ביום הנכבה אינן מתקיימות תחת סיסמת "ציון הנכבה", אלא תחת הקריאה "נגד חוק הנכבה". על הפגנות נגד חוקים לא מענישים. למעשה, זהו פטנט חדש שהמציאו הערבים במדינת היהודים. כשבג"ץ אסר עליהם לקיים אזכרה לזכרו של ג'ורג' חבש מטעמים ביטחוניים, הם קיימו הפגנה תחת הקריאה "נגד החלטת בג"ץ בעניין חבש". כשהשר לביטחון פנים אסר על עיריית נצרת לקיים אירוע תרבותי תחת הכותרת "ירושלים היא בירת פלסטין התרבותית", העירייה קיימה אירוע מחאה תחת הכותרת "נגד החלטת השר". "מה עלי לעשות כדי לצאת מהמצב הזה?" שואל עבד את בן דודו. בן הדוד נותן לו עצה משפטית.

בישיבה הבאה בבית המשפט העליון מתחילים הצדדים לדון בסוגיות משפטיות חדשות: האם טעה בית משפט השלום בחדרה כשהתייחס לאבל אך ורק במובנו הפרטי של בית אג'ר, בלי לבדוק אם קיים אבל מסוג אחר, כגון "אבל ציבורי" או "יום צער ציבורי"? האם האבל הציבורי פותח פתח לענישה קולקטיבית? האם המשמעות של האבל שבחוק היא סובייקטיבית או אוניברסלית? האם פרשנותה של הוראה פלילית חייבת להיות לפי כוונת המחוקק או לפי לשונה הפשוטה? לפני סיום הדיון בשאלות אלו, קם עבד ומבקש להעיר הערה קטנה לפני השופטים. "אני חוזר בי מכפירתי ומודה באשמה, שכן הייתי במצב של אבל נגד הקמת מדינת ישראל כשהשתתפתי בהפגנה". דממה באולם. רגע קצר, שמאפשר לשופטות ולשופטים לעבור מהבעת פנים פאסיבית-אדישה להבעה רצינית-כועסת. "אנו יודעים כי הצהרתך זו היא חסרת ניקיון כפיים ומונעת משיקולים זרים, ובכל מקרה לא נכריע בה כעת. עליך להמתין עד להכרעתנו הסופית והעקרונית בתיק זה", מנמק נשיא בית המשפט העליון. הדיון נמשך ללא הפרעה.

לעבד, שבעת הדיונים בעליון הספיק להתארס ולהתחתן, נולדת בת, בתו הבכורה. לכל גבר באום אל פחם יש שני שמות. שם הנעורים שהוריו מעניקים לו, ושם ההתבגרות שהוא בוחר לעצמו. באום אל פחם מכבדים מאוד את שם ההתבגרות. הוא השם הקובע. עבד יקרא לבתו בשם "נכבה" וכך שמו החדש יהיה "אבו נכבה". אולי באמצעות שמו החדש יזכה לכבוד מיוחד בעירו. "לא ערפאת, לא אבו מאזן ולא אחמד יאסין הם אבי הנכבה, אני הוא אביה של הנכבה", הוא אומר בהתלהבות לאשתו, שאינה מתנגדת לשם זה. קרובי משפחתו מנסים לשכנעו לשנות את השם ולא להעניק לבתו שם שמשמעותו היא אסון וטרגדיה. הוא מסרב. העיתונות העברית, שמאז תחילת משפטו של עבד כתבה עליו מדי פעם, מפרסמת ידיעה על שמו החדש בעמודים בולטים. חברי כנסת מהימין מבקשים לכנס את הכנסת לישיבה דחופה. "היעלה על הדעת שמדינת ישראל תרשום במרשם האוכלוסין שלה את השם נכבה?" "המדינה תשלם דמי לידה וקצבת ילדים לנכבה? מה זה, אם לא הכרה דה פאקטו בנכבה?" אין לסמוך על פנייה לבית המשפט בעתירה להורות על מחיקת השם "נכבה", טוענים רוב חברי הכנסת. לימים הכנסת מתקנת את חוק הנכבה ומוסיפה אליו את ההוראות הבאות: "לא ייקרא אדם בישראל בשם 'נכבה'. מי שעובר על הוראות חוק זה לא יזכה בהטבות סוציאליות כלשהן ודינו יהיה מאסר שלוש שנים".