משפחה יהודית המתגוררת במושב נבטים ביקשה להשכיר את דירתה לשנה אחת למשפחה קרובה מאוד אליה, שבמקרה היא משפחה ערבית מהנגב. הוועד של המושב התקומם ופנה לבית המשפט המחוזי, בטענה שחוזה השכירות סוכם בניגוד לנוהלי המושב, המחייבים אישור מראש של הוועד. המשפחה היהודית טענה שאין נוהגים כך במושב, וכי אין זו הפעם הראשונה שבית בנבטים מושכר ללא אישור מראש, במיוחד כאשר מדובר בשכירות לטווח קצר. בית המשפט המחוזי, ששמע את הראיות בפרשה, השתכנע כי אכן אין זה הנוהג המקובל במושב. חברי נבטים שהתבטאו בכלי התקשורת לא הסתירו את עמדתם וציינו כי מותר להם למנוע עסקה זו, הפוגעת בגוון התרבותי של המושב. ועד המושב פנה לבית המשפט העליון וזה הורה שלמימוש העסקה נדרש אישור של הוועד. משפטנים ימשיכו לשאול את עדאלה שייצגה את המשפחה היהודית: הכיצד פוסק בית המשפט העליון נגד ממצאי בית המשפט המחוזי ששמע את הראיות ואיך הוא מתעלם גם מרצונה הקנייני החופשי של המשפחה היהודית להשכיר את דירתה לפי בחירתה? בכל מקרה, בית המשפט העליון מתגלה כאן כשוויוני: הוא לא מפלה נגד המשפחה הערבית בלבד, אלא גם נגד המשפחה היהודית שהעדיפה ידידים ערבים על פני יהודים. המשך...