|
|
| דברי
פתיחה
|
|
| יום
האדמה ופלסטין |
|
ב-30
בחודש זה אנו מציינים את יום האדמה ה-32. ראשיתו של יום האדמה בשביתה
כללית ב-1976, במחאה על מדיניות הנישול של האזרחים הערבים מקרקעותיהם, ובה
נהרגו שישה אזרחים בסכנין ובעראבה מאש כוחות הביטחון הישראליים. מדיניות
הנישול מהקרקעות בכל פלסטין, שנמשכת עד היום הזה, מהווה סמל מובהק לאופיו
של המשטר הישראלי. בנגב חיים יותר מ-70,000 ערבים בכפרים לא מוכרים, שבהם
אין תשתיות כלשהן. תושבים אלה יושבים על קרקעותיהם עוד מלפני 1948,ולמרות
זאת מנסה מדינת ישראל – באמצעות חוקיה – להציג את הילידים האלה כפולשים.
מדינת ישראל מסרבת לאפשר לרבע מהאזרחים הערבים, אשר גורשו מכפריהם לאחר
1948,לשוב לכפריהם שבצפון. היא בונה יישובים בגליל ומציבה תנאי קבלה
ליישובים אלה, שעל יישומם מופקדות ועדות הקבלה, כדי להדיר מהם את הערבים.
היא ממשיכה בבניית חומת ההפרדה, אשר מבתרת כפרים ושדות חקלאיים בתוך הגדה
המערבית. היא מפקיעה אדמות בגדה ובונה שם כבישי אפרטהייד ליהודים בלבד.
היא הקימה התנחלויות על אדמות ערביות וממשיכה להרחיב אותן. היא מפקיעה
אדמות בירושלים המזרחית ובונה שם חומה שמפרידה משפחות, חוצה בתים ומבתרת
שכונות ובונה כבישים עוקפים ליהודים בלבד (ראו פירוט בגיליון זה). בניגוד
לחוקיה ובניגוד למשפט הבינלאומי, היא מוכרת לצדדים שלישיים את נכסי
הפליטים שהוכרזו "נכסי נפקדים".המשטר הזה נמשך יותר משישים שנה, בהתבסס על
האידיאולוגיה המוצהרת בדבר עליונותם של היהודים ושליטתם ב"ארץ ישראל".
לכן, כל אג'נדה דמוקרטית חייבת לפעול נגד הפרויקט הקולוניאלי הזה,
כדי להבטיח משטר דמוקרטי לכולם. גם משטר האפרטהייד שהונהג בדרום אפריקה
באמצע המאה הקודמת נראה חזק ואיתן שנים ארוכות, עד שנפל לקראת סופה. במאה
הנוכחית אין מקום לפרויקטים מסוג זה.
|
|
|
