ביום ראשון, 2 במרס 2008, הגיש ארגון עדאלה התנגדות לתוכנית מתאר מקומית מס' 4585/ו (כביש הטבעת המזרחי – קטע מרכזי). את ההתנגדות הגישו עו"ד פאטמה אלעג'ו, מתכננת הערים והאזורים הנא חמדאן ועו"ד סוהאד בשארה ממרכז עדאלה, בשמם של ארגוני זכויות אדם פלסטיניים וארגונים קהילתיים, ראשי המועצות המקומיות של אבו דיס, עיזרייה וסואחרה ותושבים פלסטינים.

תוכנית מס' 4585/ו – כביש הטבעת המזרחי – קטע מרכזי, היא חלק מפרויקט רחב המקיף את העיר ירושלים על שני חלקיה, המזרחי והמערבי. הכביש מתוכנן על שטחי קרקע נרחבים (שטח התוכנית, כ-1,200 דונם) אשר רובם יופקעו מבעליהם, תושבים פלסטינים באזור, ועובר לאורך השכונות הפלסטיניות, מצפון לדרום, מערבית לתוואי: סלעה, ג'עאביס, בשיר, שקיראת, קונבאר, חי אל-מדארס, אום ליסון וצור באהר. היישובים והשכונות הפלסטיניים הנמצאים מזרחית לתוואי הם: אבו דיס, סורחי, סוואחרי שרקייה ושייח' סעד.

המתנגדים טענו כי כביש הטבעת המזרחי מפקיע את אדמותיהם של המתנגדים ושל אחרים מבין התושבים הפלסטינים באזור התוכנית ופוגע בזכויותיהם החיוניות וכי תכליתו העיקרית היא פוליטית. לפיכך הכביש מנוגד למשפט הבינלאומי, שחל על מדינת ישראל ככוח כובש בירושלים המזרחית. המשפט הבינלאומי ההומניטרי מחייב את ישראל לדאוג לצרכיה החיוניים של האוכלוסייה האזרחית, לא לבצע שינויים יסודיים בשטח הכבוש ולא להפקיע את אדמות התושבים המקומיים למען מטרות פוליטיות. התוכנית מנוגדת למשפט הבינלאומי ההומניטרי מכיוון שהיא חלה על שטחים כבושים הנתונים לשליטתה של מדינת ישראל. סעיף 147 לאמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 קובע במפורש, כי אין לשנות את מעמד האוכלוסייה המוגנת על ידי הכוח הכובש, וכי לקיחה נרחבת של נכסי האוכלוסייה המוגנת מהווה הפרה בוטה של אמנת ג'נבה הרביעית.

המתנגדים הסתמכו, בין היתר, על חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק, מיום 9 ביולי.2004, בעניין חומת ההפרדה שנבנית על ידי ממשלת ישראל, שבה מתייחס בית הדין, בין היתר, למעמדה של ירושלים המזרחית במשפט הבינלאומי. בית הדין הבינלאומי לצדק קבע באופן חד משמעי, כי מעמדה של ירושלים המזרחית, כמו מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה, הוא של שטח כבוש. כלומר, מדובר במקום שבו הצבא הישראלי שולט באופן ממשי ואפקטיבי.

המתנגדים הוסיפו וטענו, כי מניתוח התוואי של כביש הטבעת המזרחי יוצא כי הלכה למעשה, הוא ישמש כביש לישראלים בלבד, ויקשה מאוד על האוכלוסייה הפלסטינית באזור להשתמש בו. במילים אחרות, הכביש מתוכנן ככביש המדיר על רקע לאום או ככביש אפרטהייד, שנועד לחזק את ההתנחלויות באזור ירושלים המזרחית והגדה המערבית, לסייע לפיתוחן ולאפשר את חיבורן הישיר והקל לירושלים. בה בעת, הוא מכוון להחליש את השכונות הערביות במזרח ירושלים, להביא לניתוקן ולהגביל את התפתחותן, על ידי כבישים ורצועות.

המתנגדים טענו, כי התוכנית מבטלת כמעט את כלל הכבישים המחברים בין השכונות הפלסטיניות השונות וכן כבישים המחברים בין חלקים שונים של אותן שכונות. בנוסף, היא מנתקת את השכונות אחת מהשנייה ומהתוואי הראשי של כביש הטבעת המזרחי והופכת שכונות אלה לאיים מנותקים גיאוגרפית, כלכלית ותחבורתית אף מהסביבה המיידית שלהן, שלא לדבר על חסימת כל אפשרות לפיתוח עתידי של אותן שכונות. התוצאה היא לא רק ניתוק השכונות הערביות זו מזו, אלא ניתוק בעלי הקרקעות החקלאיות מאדמותיהם, פגיעה חמורה בנגישות של תושבי השכונות למסגרות חינוכיות, לשירותי בריאות ולעיסוקיהם וכן פגיעה ניכרת בחיי המשפחה והחברה השוררים בשכונות אלה וניתוק הגישה לקרקעות החקלאיות באזור.

לבסוף, המתנגדים ביקשו לבטל את התוכנית בהיותה, הלכה למעשה, מיועדת ליצירת כביש אפרטהייד ומייצרת קנטונים מהשכונות הפלסטיניות באזור. לפיכך היא מנוגדת הן למשפט הבינלאומי והן למשפט הישראלי המינהלי והחוקתי.

ההתנגדות