מסמך העקרונות של ארגון עדאלהממשלות ישראל הנהיגו מדיניות תכנונית וקרקעית בלתי צודקת, המפלה לרעה את האוכלוסייה הערבית בישראל. מדיניותן מתעלמת מצרכיו של המיעוט הערבי מבחינה חברתית, כלכלית ומרחבית. טענה זו עולה ממסמך עקרונות שהגיש ארגון עדאלה ב-9 במארס 2006 לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. מסמך העקרונות מחולק לשני חלקים: הראשון מתייחס להשפעות המרחביות של מדיניות הקרקע והתכנון על האוכלוסייה הערבית בישראל; השני מציג עקרונות תכנוניים שעל המדינה ומוסדותיה לפעול לקיומם, כדי להביא לשוויון בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בישראל וליצור צדק מרחבי.
ב-15 בפברואר 2006 הציגה ועדת הפנים ואיכות הסביבה "מסמך מסכם: תכנון ובנייה במגזר הערבי במחוזות: הצפון, חיפה, המרכז והדרום". המסמך מסכם את הדיונים שקיימה ועדת הפנים ואיכות הסביבה בנושא "תכנון ובנייה ביישובים הערביים" ומציג כמה המלצות בנושא זה. במסמך העקרונות של ארגון עדאלה, שהוכן על ידי מתכננת הערים הנא חמדאן ועורכת הדין סוהאד בשארה, נטען כי מדיניותן המתמשכת של ממשלות ישראל הובילה לתוצאות מרחביות שיש בהן כדי לפגוע קשות בזכויות היסוד של האזרחים הערבים בישראל, כדלקמן:
1. חלוקה בלתי צודקת של המרחב בין הרשויות המקומיות היהודיות לרשויות המקומיות הערביות. מסיבה זו סובלים היישובים הערביים מבעיות חמורות בתחום התשתית וממחסור בקרקעות לפיתוח בטווח הקצר ובטווח הארוך.
2. הפרדה מרחבית בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית במדינה. למשל, הוקמו יישובים שבהם מגורי אזרחים ערבים אסורים, המיועדים ליהודים בלבד.
3. מדיניות הממשל גם השאירה מקומות יישוב ערביים רבים ללא הכרה: באזור הדרום יש כ-40 כפרים לא מוכרים. שכונות מגורים שלמות ביישובים ערביים אינן מוכרות ומושארות מחוץ לגבולותיהן של תוכניות מתאר מאושרות, כמו השכונה המערבית הוותיקה של הכפר ואדי סלאמה. שכונות ערביות בערים המעורבות נותרו ללא תכנון מאושר. לדוגמה: שכונת פרדס שניר בלוד.
לנוכח כל האמור לעיל דרש עדאלה מהוועדה לאמץ את העקרונות התכנוניים הבאים ולהמליץ לרשויות השונות לפעול לפיהם:
1. הכרה בכל היישובים הערביים הלא מוכרים בנגב ותכנונם בהתאם לצורכי האוכלוסייה המקומית: על המדינה ומוסדותיה להכיר באותם יישובים ולפעול נמרצות למצוא פתרון תכנוני כולל, הולם, מתאים ומקובל על שוכני אותם יישובים, ולשים קץ לסבלם הנמשך מאז קום המדינה.
2. פתרון מצוקת השכונות הערביות בערים המעורבות: יש לתת מענה תכנוני לצורכי האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות, אשר יביא בחשבון את המאפיינים החברתיים והתרבותיים של האוכלוסייה הערבית.
3. הרחבת תחומי השיפוט של היישובים הערביים: כדי לתת מענה למחסור הקיים, יש להרחיב את תחומי השיפוט של היישובים הערביים, כל יישוב לפי צרכיו.
4. התחשבות ב"שונות" של האוכלוסייה הערבית: המלצה מס' 9 במסמך ועדת הפנים מתייחסת לזירוז הליכי התכנון ביישובים הערביים. זירוז הליכי התכנון הוא צעד ראוי, אך ורק אם הוא מלווה בפקטור חשוב וחיוני נוסף – ההתחשבות ב"שונות" של האוכלוסייה הערבית.
5. שיתוף האוכלוסייה הערבית בהליכי התכנון: שיתוף הציבור בתהליך התכנון הוא כלי חשוב, חיוני ואפילו מחייב להבנת העדפותיהם וצרכיהם של התושבים. לכן על מוסדות התכנון והמתכננים/ות לשתף את האוכלוסייה הערבית (גם נשים וגם גברים) בהליכי התכנון השונים, כחלק אינטגרלי מתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לעתידם של היישובים הערביים ולדרכי פיתוחם.
6.ייצוג הולם ברשויות התכנון: מועצת התכנון הארצית וועדות התכנון המחוזיות והמקומיות קובעות את עתידם התכנוני של היישובים ואת עתיד פיתוחו של המרחב. יש להבטיח ייצוג הולם של האוכלוסייה הערבית בוועדות התכנון, כדי שהניסיון, הצרכים, הדרישות והאינטרסים של האוכלוסייה הערבית יקבלו ביטוי הולם ונאות.
7. "זכות הבחירה": המציאות ה"אורבנית" הערבית מציעה, כמעט, אופציה מגורים יחידה: חיים במרחב אורבני הסובל ממצוקת תשתיות ופיתוח כלכלי והמוגבל מאוד מבחינת אפשרויות פיתוחו בעתיד. במציאות שנוצרה, לאזרח הערבי אין "זכות בחירה" בין אופציות שונות של מגורים (עירונית, כפרית, כפרית שיתופית וכד'). לאזרח היהודי במדינה יש זכות בחירה כזאת. על בסיס האמור, ובעת דיון ברעיון של הקמת עיר ערבית חדשה (המלצה מס' 10 בדו"ח של ועדת הפנים), יש לבדוק לעומק את צורכי האוכלוסייה הערבית מבחינה זו, לקבוע את מטרות התכנון ולקיים את התכנון בשיתוף מלא ואמיתי של האוכלוסייה הערבית – אשר ביכולתה לקבוע את צרכיה ואת ראייתה התכנונית העתידית.
8. הכרה בדרכי החזקה המסורתיות של האוכלוסייה הערבית הבדווית בקרקעותיה בדרום: כידוע, האוכלוסייה הערבית הבדווית מתגוררת בדרום משך דורות, עוד מהתקופה שקדמה להקמת המדינה. הבעלות ודרכי החזקה בקרקע של האוכלוסייה הערבית באזור הושתתו על כללים חברתיים מסורתיים שהתפתחו במשך מאות שנים של ניסיון. מן הראוי כי דרכי חזקה אלה יוכרו על ידי המדינה ומוסדותיה.