חמש שנים לאחר שבית הדין הבינלאומי לצדק פירסם את חוות הדעת המייעצת בנוגע לחוקיותה של החומה, אפשר להעריך את האסטרטגיות המשפטיות שננקטו מאז, להציע ביקורת ולבחון מחדש אסטרטגיות משפטיות עתידיות. חוות הדעת היתה הפסיקה הראשונה של בית דין בינלאומי בעניין הפלסטיני. החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק נתנה אישור סופי לדברים שעורכי דין, אנשי אקדמיה ופעילי זכויות אדם יודעים שהם אמת: שישראל אכן מחזיקה בגדה המערבית וברצועת עזה ככוח כובש (פקידים בממשלת ישראל אינם יכולים אפילו להכיר בכך); שההתנחלויות הממאירות אינן חוקיות, בין אם הן בירושלים ובין אם במקומות אחרים; ושבמשך כמה עשורים ישראל הפרה את החוק באופן שערורייתי. בית הדין הבינלאומי לצדק לא תחם את עצמו לעיסוק בפיסות קרקע קטנות, אלא דרש שישראל תהרוס את החומה שנבנתה בשטח פלסטיני כבוש, תחזיר את האדמות ותשלם פיצויים על כל הנזקים וההפסדים שנגרמו כתוצאה מבניית החומה. מעל לכל, פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק האירה את היחסים בין ישראל לפלסטינים באור הנכון: יחסים בין כובש לנכבש, על חוסר האיזון האינהרנטי במצב הכיבוש, ולא בין שני צדדים שווים. במלים אחרות, בית הדין הבינלאומי לצדק דחה את "מבחן המידתיות" שמכר בית המשפט העליון של ישראל, שבו נשקלים "צורכי הביטחון" של ישראל כנגד זכויות האדם של הפלסטינים. כוחה של חוות הדעת המייעצת טמון בהימנעות של בית הדין מניסיון לבחון כל מטר ומטר של החומה ולהעריך אם הוא עונה על צרכיה של מדינה השקועה בקולוניאליזם. בית הדין הבינלאומי הכיר בקשר שבין התוכניות הקולוניאליות של ישראל לבין החומה והעיר כי זו אינה נבנית כדי למלא צורכי "ביטחון", אלא כדי לקדם את המזימות הקולוניאליות האלה.

כוחה של חוות הדעת הוא גם בדיוק הסיבה לכך שאנשי הממשל הישראלי דחו אותה. ישראל, כמו משטרים אחרים המבצעים הפרות נרחבות של המשפט הבינלאומי, מסרבת לקבל את תחולתו האוניברסלית של הדין הבינלאומי ועושה מאמצים כואבים לצייר את מעשיה לא רק כשונים, אלא גם כנדיבים בהתחשב ב"איומים" המתמשכים שעמם היא מתמודדת. את הפזמון המוכר, "איש אינו יכול לעמוד בפסיקה של (נא לשבץ את שם המדינה הפוגעת)", השמיעו גם פקידים דרום אפריקאים שתמכו במשטר האפרטהייד.

אף על פי שהביאה לשיפור מסוים במצבן של משפחות מעטות, גישת ההתדיינות המשפטית במנות קטנות המשיכה לחזק את טענותיה של ישראל, שלפיהן: (א) אין צורך בדיון משפטי בקנה מידה רחב במישור הבינלאומי, הודות ל"נדיבות" של בית המשפט העליון; (ב) אין תועלת בהתדיינות משפטית רחבת היקף כזאת, מכיוון שההחלטות של כל בית משפט שאינו ישראלי יתקבלו בהתעלמות רועמת. יש לי ביקורת רבה על גישת הייצוג המשפטי במנות קטנות, הנוגעת הן לתועלת המופקת ממנה והן לאסטרטגיה המשפטית. אבל הביקורת הקשה באמת שלי אינה מופנית נגד היחידים הבוחרים בגישה זו אלא נגד הרשות הפלסטינית, אשר: (א) נכשלה לחלוטין במאמציה להיבנות מהחלטת בית הדין הבינלאומי; (ב) אילצה יישובים וקהילות לפנות למערכת המשפט הישראלית כדי לבקש תיקון של העוול; ו(ג) נכשלה בניסוח עמדה/חזון בנוגע לפנייה לבג"ץ, בית משפט הנגוע בניגוד אינטרסים מובנה, מכיוון שהוא פוסק בדיוק בנוגע לאותן "עבירות" שמדינת ישראל טוענת שהן פעולות שננקטות כדי להבטיח את ביטחונה. את ההמחשה הטובה ביותר לתפיסה זו אפשר למצוא בדבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, בפסק הדין בעתירת בית סוריק, שהיה ההחלטה הראשונה של בג"ץ בעניין החומה: "קשה הוא תפקידנו. אנו בני החברה הישראלית... ככל ישראלי אחר אף אנו מכירים בצורך להגן על המדינה ועל אזרחיה מפני פגיעתו הקשה של הטרור" (ראו בג"ץ 2056/04, מועצת הכפר בית סוריק ואח' נגד ממשלת ישראל ואח', פסקה 86. פסק הדין ניתן ב-30 ביוני 2004). כשמביאים בחשבון הצהרה זו, אין זה מפתיע למצוא שאותו בית משפט עצמו לא הוציא את העינויים אל מחוץ לחוק; נתן לישראל אור ירוק לבצע פשעי מלחמה מחרידים ולהמשיך במצור האכזרי על עזה; וראה בהריסת בתים צורת ענישה מקובלת. לפיכך מדהים שלא ננקטה עמדה עקרונית יותר בנוגע לפנייה של הרשות הפלסטינית לבית המשפט הישראלי, למרות חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק.

אף על פי שחלפו חמש שנים מאז פורסמה חוות הדעת, עדיין אפשר למנף אותה להחלטה שמערבת גם את הקהילה הבינלאומית ושמחייבת מדינות לא לתמוך בחומה שבונה ישראל. הגיע הזמן להפיץ את ההחלטה ברחבי תבל ולהשתמש בה ככלי לקידום הקריאה להנהיג חרם רחב היקף, לשלול את המדיניות הישראלית ולהפעיל מערכת של סנקציות נגד ישראל. יש להפנות אקטיביזם משפטי בינלאומי בקנה מידה מקומי נגד מדינות ועסקים שתומכים בחומה הישראלית ובהתנחלויות. יש לחדש את המאמצים בתוך מערכת האו"ם, כדי להביא לקבלת החלטות שיביאו ליישום חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי. אידיאלית, יש ללוות יוזמות כאלה בלחץ דיפלומטי ובלחצים אחרים שיאלצו את ישראל לציית לפסיקת בין הדין. כן יש לתמוך במאמצי ההיאחזות של הפלסטינים באדמתם (צומוד), כדי להבטיח שהם לא יפנו להתדיינות משפטית בקנה מידה קטן בבית משפט שיכול להציע סעד מוגבל למעטים, אבל ישתמש בעתיד ב"לגיטימיות" של הסעד המוגבל הזה כדי להעלים עין מפגיעות קשות יותר בזכויות האדם.

תכנון של אסטרטגיה משפטית הוא חיוני, אלא אם כן פסיקתו של בית הדין הבינלאומי לצדק תמצא את דרכה, כפי שפינטז מלומד ישראלי אחד, ל"פח האשפה של ההיסטוריה".

___________________