המאבק נגד החומה, שהתנהל בתוך מערכת המשפט הישראלית, סיפק את מה שאפשר לתאר, אולי, כהמחשה הברורה ביותר שניתנה בשנים האחרונות לדיון בשאלה רחבה יותר – האם עתירה לבתי משפט של הכובש כדי להגן על זכויות פלסטינים היא שיטה יעילה להתנגד לכיבוש, או שלמעשה היא צעד המסייע להעניק לו לגיטימיות.

מכיוון שבג"ץ לא עמד מאחורי חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק באין-ספור עתירות נגד החומה שהוגשו לו, נראה כי בעניין זה התוצאה היא אישור הלגיטימיות של הכיבוש ולא תמיכה בצדק. ניצחונות פירוס חלקיים בהחלטות "תקדימיות" כמו בעתירות בעניין בית סוריק2, מראעבה3 ובילעין4 התבססו על צמצום הדיון – על ידי בית המשפט – לשאלת המידתיות של תוואי החומה במקום לשאלת היסוד של הלגיטימיות של החומה עצמה. מהזווית של בקרת נזקים בהשוואה למה שעלול היה להסתיים בהפסד, לעומת מה שהושג – הקהילות שנפגעו מהחומה זכו ב"הישגים", ככל שהפסד מחצית הקרקע של אדם עדיף על הפסד כל השטח שברשותו. בראייה רחבה יותר, עם זאת, הפלסטינים רחוקים מלהשיג מה שבית הדין הבינלאומי לצדק קבע שהם זכאים לו. בבג"ץ מראעבה, למשל, בית המשפט "ץ סימן כמה סוגיות מכריעות, שעל פיהן יסרב לפסוק (אף על פי שכך עשה בית הדין הבינלאומי לצדק), כמו חלותה של אמנת ז'נבה הרביעית, החוקיות של ההתנחלויות בשטחים והיחסים בין המשפט הבינלאומי ההומניטרי ומשפט זכויות האדם. המגבלות האלה על היקף הדיון בתיק איפשרו לבג"ץ לצמצם באופן סלקטיבי את הרציונל של חוות הדעת המייעצת, באופן שהביא למסקנה האבסורדית שהן פסק הדין בעתירת בית סוריק והן חוות הדעת המייעצת השתמשו ב"מסגרת נורמטיבית משותפת" ושמוקד ההבחנה בין פסיקות בג"ץ לחוות הדעת המייעצת נעוץ בהבדלים עובדתיים ולא בפרשנויות משפטיות המתנגשות זו בזו.

אישור המדיניות של ממשלת ישראל, שלפיה נבנית החומה בלב השטח הכבוש, ובד בבד פיוס זריז של העותרים באמצעות ניצחונות קטנים המוענקים להם מדי פעם בפעם, איפשרו לבג"ץ לשמור על מראית עין של פוסק הוגן ומאוזן למרות הפער הניכר בין פסיקותיו לבין הנורמות המשפטיות הבינלאומיות. ייתכן שמבחינת הפלסטינים, התוצאה החיובית המוחשית ביותר של שלל העתירות נגד החומה היא הכבדת העול שהשלמת הבנייה מטילה על התקציב הישראלי המדולדל ממילא, בגלל שינויי התוואי שהכתיב בית המשפט.

אם מניחים לרגע לשאלות התקציביות, ברור שבג"ץ איננו המצע שממנו ייצאו לדרך המאמצים לאכיפת חוות הדעת המייעצת. לפי בית הדין הבינלאומי לצדק, לכל המדינות יש מחויבות משפטית לא להכיר בבנייה הבלתי חוקית של החומה או לסייע לה. מלבד לחצים שיהפכו את ההתעלמות של מדינות מחוות הדעת המייעצת ללא נוחה מבחינה פוליטית, יש לנקוט נגד מדינות אלה פעולה משפטית – בתוך המערכת המשפטית שלהן-עצמן – כדי לאלץ אותן לעמוד במחויביותיהן לפי חוות הדעת. אל-חאק מעורב עתה בפעילות משפטית כזאת בבריטניה5. באופן פוטנציאלי, אפשר להשתמש בחוות הדעת המייעצת גם בתביעות אזרחיות נגד תאגידים המסייעים לבניית החומה, מעודדים אותה או מפיקים ממנה רווחים. במוסדות האו"ם, אם תמשיך מועצת הביטחון להתעלם מחוות הדעת המייעצת, העצרת הכללית חייבת לשקול נקיטת צעדי ענישה קולקטיביים לפי החלטה מס' 377, מאוחדים לשלום, כדי להבטיח ציות של ישראל לממצאים של בית הדין הבינלאומי לצדק. צעדי הענישה עשויים לכלול סנקציות כמו אלה שהוטלו על דרום אפריקה בגלל כיבוש נמיביה ובהתנגדות למשטר האפרטהייד. האו"ם גם צריך להתנער מהקוורטט המתחבט, אם זה יעמוד בסירובו להכיר בחוות הדעת המייעצת.

בעוד שעתירות לבתי משפט ישראליים בהגנה על זכויות פלסטינים הביאו לריכוך הפגיעות במקרים פרטיים רבים, ההתדיינות המשפטית בנוגע לחומה היתה פשרנית עד כדי השלמה עם התגלמות מכוערת במיוחד של הכיבוש. לעורכי דין פרטיים יש מחויבות אתית להגן על זכויות לקוחותיהם. ארגוני זכויות אדם וקהילת זכויות האדם בכלל, לעומת זה, יכולים להתרחק מהעצים הבודדים ולהתבונן ביער כולו. הם חייבים להתמקד בלחץ בינלאומי שיביא לאכיפת חוות הדעת המייעצת, אלא אם כן החומה תתמזג בפיתול האחרון של התהליך המחושב לסיפוח זוחל.

___________________