המרצים פרופסור רות גביזון ד"ר אילן סבן עו"ד חסן ג'בארין פרופ' רמזי סלימאן

עשור לעדאלה:
אי אפשר להתעלם מהסכסוך

פרופסור רות גביזון

פרופ' רות גביזון היא פרופסור בקתדרה על שם חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, והיתה פרופסור אורח בבתי הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת USC. היא חברה-מייסדת של האגודה לזכויות האזרח בישראל והיתה יו"ר שלה ונשיאתה. דברים מהרצאה שנשאה בכינוס לכבוד עשר שנים לעדאלה, שהתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ב-21 בנובמבר 2006

איני יודעת למה אילן חושב שצריך להציג רק את הלא משפטנים, כי נראה לי שבקהל שיושב כאן (שרובו לא משפטנים), אולי צריך להציג כל אחד. אבל אין צורך בהצגה מיוחדת, כי אני כבר קיבלתי הצגה מחסן. אני כאן בתפקיד של "הצגת עמדה", שהיא הכרחית כדי שהדיון יהיה מאוזן. אני מוכרחה להגיד שזה תפקיד חדש בשבילי, אבל אשתדל למלא אותו בצורה הטובה ביותר שאני יכולה. אתם יודעים, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. לכן אשתדל שלא להרחיב בדברים שכבר נאמרו, שעם חלק גדול מאוד שלהם אני מסכימה. אשתדל להגדיר או לנסח במיוחד דברים ייחודיים שלי.

קודם כל, אני מאוד שמחה על היוזמה לחגוג ולציין עשור לעדאלה. אני שותפה לחלוטין לדברים שנאמרו על ידי אילן, חסן ורמזי על ההישגים העצומים של עדאלה. עדאלה אכן הגיע לרמות גבוהות מאוד של מקצועיות, מנהיגות ורהיטות. הדברים האלה פשוט יוצאים מן הכלל. אני שמחה בשביל עדאלה, אני שמחה בשביל החברה הערבית, אני שמחה בשביל החברה הישראלית. אני מרגישה שהגאווה שלי בהישגים המקצועיים של עדאלה, היא גם גאווה אזרחית שלי בתור אזרחית של המדינה היהודית. מפני שהמדינה היהודית לא רק מאפשרת את עדאלה, לא רק נותנת לארגון הרבה הישגים מקצועיים והכרה מקצועית, אלא גם רואה בו חלק חשוב מהחברה האזרחית שלה. בתנאים של הסכסוך, אני לא חושבת שזה דבר טריוויאלי. אני שמחה עליו וחושבת שהיחס הזה הוא דבר נכון. אגיד משהו שיהיה שנוי במחלוקת כאן: אני חושבת שהוא חלק מהדמוקרטיה של המדינה וגם חלק מהיהודיות שלה. ואני לא אוהבת את העניין הזה, המקובל מאוד אצל נציגים של המיעוט הערבי אבל לא רק אצלם, שאומרים שישראל היא או יהודית או דמוקרטית, ששני התיאורים בלתי מתיישבים, ולכן אם מדינת ישראל נהיית יותר יהודית אז היא נהיית פחות דמוקרטית. אחד הדברים היפים שקרו כאן, הוא שחסן ורמזי הדגימו את התחכום של העמדות שמשמיעים היום דוברים ערבים בשיח הישראלי. והתחכום הוא בכך שחסן עומד על דבר שהרבה מאוד משפטנים יהודים אינם ערים לו.

חסן טועה כאשר הוא אומר שהוויכוח שמתנהל היום בישראל על היחסים בין האופי היהודי והאופי הדמוקרטי של המדינה מתייחס רק לעימות היהודי-הערבי. אבל זה נכון שהדיון בהיבט היהודי-הערבי היה מושתק, והיה נדמה שהמתח בין יהודיות ודמוקרטיות הוא רק בעיה פנים יהודית, ואילו היום שני הוויכוחים האלה הם מרכזיים. הוויכוח היהודי-הערבי, שהוא ויכוח עמוק מאוד בחברה הישראלית, מפסיק להיות מושתק.

אני חושבת שההישג הזה הוא הישג דרמטי של צירוף כוחות של יהודים וערבים, והוא חשוב מאוד לחברה הישראלית. עומק ההישג הזה לפעמים לא ברור לגמרי דווקא אצל יהודים יותר "מתקדמים". הזדמן לי להשתתף בדיון על הספר החדש של חיים גנז, "מריכרד וגנר עד זכות השיבה", וחיים אמר דברים מאוד נוגעים ללב באופן אישי על איך הוא היה יהודי ציוני עד 1967 ואיך 1967 איכשהו ניכרה אותו מהציונות. אני חושבת שזה מעניין שגנז מתמקד ב-1967, מפני שלדעתי ההישג הגדול של הקול הערבי "הגאה", "הזקוף", הוא ההצבעה על זה שמקור הבעייתיות של המתח היהודי-הערבי הוא לא 1967, אלא 1948 ואלנכבה. לב העימות או הסכסוך או המחלוקת בין יהודים וערבים הוא על השאלה של הגדרה עצמית בשטח הזה, שהוא פלסטין או ארץ ישראל, ואיך אנחנו רוצים לטפל במחלוקת היסודית הזאת. ואני שמחה ומודה לחסן ולרמזי על כך שהם שמו את כובד המשקל לא על השאלה אם מדינת ישראל צריכה לתת לאזרחיה הערבים שוויון זכויות. הם הודו בהגינותם שבישראל אין ויכוח פוליטי או משפטי על שאלת שוויון הזכויות האזרחי לערבים. נכון, יש אפליה, לא תמיד עומדים במחויבות, יש פערים גדולים בין יהודים לערבים, אבל זה לא קיים רק לגבי ערבים. זה קיים גם לגבי הרבה קבוצות אחרות. ומבחינה ערכית ופוליטית אין על זה מחלוקת. נכון, יש מציאות לא פשוטה. אסור לעסוק רק בעימות האידיאולוגי וצריך לפעול גם נגד גילויי אפליה. אבל בדיון כמו שלנו היום, המרכז, לב הדבר שאנחנו מדברים בו, הוא באמת השאלה של היהודיות של המדינה ברמה הקולקטיבית.

לסיכום החלק הראשון של דבריי אחזור ואומר שעדאלה הוא נכס גדול. אני שמחה להיות כאן, כדי לברך אותו ולשמוח בהישגיו. עדאלה הוא ארגון ייחודי, מצוין ומקצועי. ואני מקווה שימשיך בפעולתו החשובה בעתיד.

בדברים שלי אתמקד בשלושה עניינים מרכזיים: הכוח והמגבלות של המקצוענות המשפטית, ההקשר של הוויכוח היהודי-הערבי בישראל, הנוגע למאבק על הגדרה עצמית של יהודים ושל פלסטינים, והמשמעות של העובדה שעדאלה פועל כארגון לזכויות אדם.

אמרנו כבר שאחד ממקורות כוחו של עדאלה הוא המקצוענות המשפטית שלו. זכויות אדם מוגנות היום בעיקר בהתדיינות בבג"ץ. אני חושבת שיש לזה כוח גדול, ויש לזה גם מגבלה גדולה. התווכחתי על זה בלי סוף בתוך האגודה לזכויות האזרח. אני חושבת שאי אפשר להיאבק מאבק אמיתי לזכויות אדם, ובמיוחד לזכויות אדם של קבוצה, בלי לדבר על הרקע החברתי של מעמד הקבוצה. יש תמיד טשטוש בין המאבק למעמד של הקבוצה לבין שיח הזכויות והטשטוש הזה הוא לא טוב. גוף שמדבר על מעמד הערבים, צריך ויכול לעשות דברים שאינם חלק משיח הזכויות. גוף שמטפל בזכויות לא תמיד יכול רק לקדם את הזכויות של הערבים, שכן זכויות לא ניתנות לחלוקה. לכן יכול להיות שזכויות של ערבים עומדות במתח עם זכויות של יהודים, ואז – כארגון לזכויות אדם – לא תמיד נכון לקדם רק את זכויות הערבים. מובן שזה לגמרי לגיטימי, וגם חשוב, להיות גוף המחויב לאינטרסים ולמעמד וגם לזכויות של קבוצה מסוימת, כמו שיש, וטוב שיש, ארגונים למען זכויות נשים. אבל מי שבונה גוף כזה ופעיל בו צריך להיות ער למתחים הפנימיים בין מחויבות לזכויות אדם, שהן אוניברסליות, ובין מחויבות לקבוצה. כי זה לא תמיד אותו דבר, ואז זה עלול ליצור קושי בפעולה. ואכן, עדאלה מחויב לפעולה משפטית ומקדם את זכויות המיעוט הערבי. הארגון מחויב לקבוצה הערבית וגם לשיח הזכויות. בהקשר שלנו, זה לא פשוט.

אני רוצה לחזור כאן למה שאמרתי למעלה. המחויבות של ארגון עדאלה למיעוט הערבי היא עניין חשוב ביותר. עדאלה מספק למיעוט הזה, בהצלחה, גם מודל של מנהיגות. ואני חוזרת: זה מלהיב, זה מאוד משמח שיש לנו היום קבוצה כזאת, שיכולה לתת למיעוט הערבי בישראל כל כך הרבה דמויות מודל. אדבר על חסן, כי אותו ואת עבודתו אני מכירה יותר, ואינני מכירה די מקרוב את עבודתו של רמזי. אחד הדברים היפים והמרשימים אצל חסן הוא, שרמת התחכום שלו בשיח המשפטי והחברתי במדינת ישראל, כולל השיח המטה-משפטי והשיח על התפקיד של המשפט והתפקיד של בית המשפט ושיח הזכויות והביקורתיות, גבוהה יותר מאשר בשיח של רוב ה"הגמונים". חסן מביא לניתוח של הקונפליקט פרספקטיבה אינטלקטואלית, שלא היתה מביישת את הטובים שבדוברים בכל מקום בעולם. כשאני באה לפעמים ללמד את התלמידים של חסן בקורס שלו אני, רואה איזו עבודה מצוינת הוא עושה. אני עצמי מלמדת את התלמידים שלי טקסטים שלי יחד עם טקסטים של חסן, והדבר יוצר אתגר רציני לתלמידים. הטקסטים של חסן מצוינים וחשובים, וזה מבטא את שלושת רבעי הכוס המלאה, כי טוב שלקבוצת מיעוט יש דוברים כאלה. אני מסכימה לגמרי עם מה שאמר אילן – כמה חשוב שהאמירות האלה נאמרות באופן אותנטי מבפנים ולא באופן פטרוני מבחוץ. הדבר הזה נכון גם אם ה"בחוץ" מאוד אוהד את העניין הערבי, כמו האגודה לזכויות האזרח. אנחנו באגודה נאבקנו (והיום ממשיכים להיאבק) על זכויות ערבים לא מתוך התנשאות ולא מתוך פטרונות, אבל זה לא טוב שגוף שרוב חבריו ופעיליו יהודים (תמיד היו בו פעילים ועובדים ערבים) ויש בו לפחות חלק שלא מתביישים שהם עדיין גם ציונים, יקבל על עצמו לייצג את המיעוט הערבי. כי המיעוט הערבי, צריך לזכור, איננו אמור להיות ציוני. וזה הצד השני של אותה טענה. אגודה לזכויות אדם בישראל חייבת לטפל בזכויות האישיות והקבוצתיות של בני המיעוט הערבי, אבל היא צריכה להביא בחשבון גם זכויות אחרות, כגון זכויות של יהודים להגדרה עצמית.

על המורכבות הזו אני רוצה לדבר, וזה הרבע שמבחינתי חסר. פה אני הולכת באופן מלא אחרי אילן. שלושת הדברים שאני רוצה לעסוק בהם הם בעצם שלושת הדברים שהוא רמז עליהם. אני רוצה לחדד אותם.

קודם כל, שיח זכויות האדם אינו ניתן לחלוקה. מי שנאבק על זכויות אדם אינו יכול להיאבק רק נגד פגיעות בזכויות אדם הנעשות נגד הקבוצה שלו מבחוץ. הוא חייב להתייחס גם לבעיות של זכויות אדם בתוך הקבוצה שלו, וגם לפגיעות בזכויות אדם שהקבוצה שלו עצמה יוצרת כלפי חוץ. זה לא רק בגלל טבע זכויות האדם. זה גם בגלל תפיסה חברתית, תפיסה חברתית עמוקה, של דמותו של מי שנאבק למען זכויות האדם דווקא בשם קבוצה. הדבר הזה לא נכון רק במונחים של יחסים בחלקים של החברה הערבית לנשים ולילדים ולכבוד המשפחה, וצורת הארגון הבעייתית של קהילות ערביות וכל הדברים הקשים האחרים שכל אינטלקטואל ערבי גאה אומר אותם ומודה בהם. ישנם גם המתחים בתוך הקבוצה הערבית, בין בני הדתות השונות ובין גישות שונות, של חילוניים יותר וחילוניים פחות. כל אלה הם דברים מאוד רציניים, ובדרך כלל אינטלקטואלים ערבים – כולל אנשי עדאלה – אינם משמיעים אותם. לפחות לא ברמה הציבורית. חשוב להודות שיש בעיה כאשר ארגון לזכויות אדם מגנה, מוקיע, נלחם באומץ באפליה של קבוצתו על ידי המדינה, אבל איננו מקדיש משאבים, תשומת לב ואומץ אזרחי לבעיות קשות של פגיעה בזכויות אדם בתוך הקבוצה שלו פנימה. זה נכון לגבי הקבוצה של המיעוט הערבי, לא רק בתחום היחסים בין יהודים ובתוך ישראל, אלא גם בסכסוך הלאומי – הגדול יותר – בין יהודים ופלסטינים. יש בעיה בארגון שמאוד מגנה את האירועים בבית חנון – וזה אכן דבר נורא כאשר נהרגים כל כך הרבה אזרחים – ושותק על שדרות. יש בעיה, וצריך להביא בחשבון את הדבר הזה[1].

דבר אחר שמייחד את שיח הזכויות הוא ההיבט המוסדי. ההגנה על זכויות אמורה להיות מופקדת בידי בית המשפט, בעוד ההגנה על אינטרסים מופקדת בידי המערכת הפוליטית הדמוקרטית. לכן טבעי שמי שמרגיש חלש במערכת הפוליטית ירצה להרחיב את שיח הזכויות. ואכן, חשוב להזכיר שזכויות אדם יש לכולם, והן קודמות לכוחה של המדינה. אני גם מאוד מסכימה למה שנאמר כאן על ידי כל הדוברים: שיח זכויות אדם שמתמצה בזכויות פרט הוא שיח "רזה" מדי. אנחנו צריכים שתהיה לנו תפיסה רחבה של שיח הזכויות. שיח הזכויות כולל זכויות פרט וזכויות קבוצה. זכויות פרטים כוללות הן את הזכויות שלהם לחיים, שוויון, חירות, אבל גם את הזכויות שלהם לחיים קבוצתיים שלמים במסגרת הקבוצה שלהם. מדינה צריכה להכיר בזכויות של פרטים ובזכויות של קבוצות. מדינה לא יכולה להפלות אנשים רק מפני שהם שייכים לקבוצה. אפליה כזו פסולה הן ברמה של זכויות הפרט והן כי היא פגיעה בקבוצה. מפני שאפלייתו של אדם בגלל היותו בן לקבוצה עלולה לגרום לכך שהוא לא יתגאה בזה, אולי אף יסתיר את זה, אולי ינסה להתחמק מזה שהוא חבר בקבוצה. יהודים למדו את זה היטב על בשרם בשנות גלותם.

אני חושבת שמדינת ישראל מכירה בזה שזכויות האדם כוללות מרכיב של זכויות פרט ומרכיב של זכויות קבוצתיות. על כל פנים, ארגוני זכויות האדם בוודאי מכירים בזה. וכאן נכנס ההיבט המוסדי. ברמה המוסדית אנו מבחינים בין השאלה מהו ההסדר הראוי? ובין השאלה מי צריך לקבוע את התשובה לשאלה הראשונה? נהוג לומר שלגבי זכויות אדם ברורות, המוסד המתאים להגנה עליהן הוא בית המשפט. זה מפני שבית המשפט אינו נבחר ואינו כפוף ישירות לרצון הרוב. זה חשוב, כי זכויות זה דבר שלא שייך להעדפות של הרוב, זכויות זה דבר שמגיע לאנשים – בין אם אלה זכויות פרט ובין אם אלה זכויות קבוצתיות – מכוח היותם אנשים. ומכוח היותם אנשים הם גם חברים בקבוצות, קבוצות תרבות, קבוצות דת, קבוצות לאום. זכויות אינן עניין של קביעת רוב. לכן בית המשפט הוא זה שאמור להכריע בעניין הזה, ובמקרים חריגים גם נגד החלטתו של הרוב. אבל הדבר שונה לגבי אינטרסים. לפרטים ולקבוצות יש אינטרסים, ולפעמים הם מנוגדים, ובדמוקרטיה החברה צריכה להחליט. דרך ההחלטה היא בהכרעת רוב ובמשא ומתן. ובדרך הטבע, הרוב יקדם יותר את האינטרסים שלו. זה בסדר, כל עוד הוא מכבד את זכויות האדם של המיעוט. ופה אנו מגיעים, אני חושבת, ללב הבעיה שאנחנו עוסקים בה.

כשאנו מדברים על מדינה יהודית כמדינת לאום – לא תיאוקרטיה יהודית – אנחנו אומרים שמדינת ישראל הוקמה במסגרת של חזון שאומר שיש פה שתי קבוצות לאומיות, שלשתיהן יש צורך גם בהגנה על הזכויות הלאומיות וגם בהגנה על זכויות הפרט של חבריהן. והפתרון, מכיוון שהיה ביניהן סכסוך שלא הסתיים, היה חלוקת השטח. זו המהות של החלטת האו"ם מנובמבר 1947. מהי המדינה היהודית הזאת? מה היא המדינה הערבית שהיתה אמורה לקום לצדה? אלה שתי מדינות לאום, זאת אומרת מדינות שיש בהן רוב של בני קבוצה אחת, אבל שמבטיחות שוויון מלא וייצוג ושגשוג לבני העם השני שחיים בהן. זה החזון. אפשר להגיד שהחזון הזה הוא לא טוב, אפשר להגיד שהחזון הזה הוא בלתי אפשרי, אבל זה היה החזון. והחזון הזה היה מבוסס על סימטריה, ברמת זכויות הפרט וברמת הזכויות הקולקטיביות. לכל אחד מהקולקטיבים תהיה מדינה שבה הוא יהיה הגמוני מכוח היותו רוב, לכל אחד מהפרטים תהיה זכות לחיות במקום שלו בכל אחת מהמדינות, אבל חלק מהאנשים יחיו במדינה שבה הלאום שלהם הוא רוב, ולכן ייהנו מהדבר הייחודי הזה שאינו ניתן לחלוקה: מהעובדה שהם חיים במדינה שבה הם רוב, ולכן שפתה היא שפתם ותרבותה היא תרבותם וחגיה הם חגיהם. וזה יתרון עצום. האחרים יחיו במדינה שבה הם לא רוב, ואם תרבותה שונה משלהם הם יהיו בה קצת מנוכרים, אבל מדינה שאמורה היתה להיות דמוקרטית לפי החלטת האו"ם, ולתת להם זכויות אישיות וקולקטיביות. הזכות היחידה שלא תהיה לבני עם המיעוט, לפי התוכנית הזאת, לפי החזון ההוא, במדינת הלאום של בני העם השני היא הזכות להגדרה עצמית מדינתית. ולמה היא לא תהיה להם? מפני שאם ניתן להם גם את הזכות להגדרה עצמית מדינתית לקחנו את הזכות הזאת מן הקבוצה השנייה.

לדעתי, המודל הזה בתנאים שלנו הוא המודל היחיד שמגן באופן מלא על זכויות הפרט והזכויות הקולקטיביות של בני שני העמים. אפשר, כמובן, לומר שהחזון הזה הוא לא טוב. אבל ארגון המחויב לזכויות אדם צריך להסביר איך המודל שהוא מציע נותן מענה לזכויות של כל הקבוצות, לא רק לזכויות של הקבוצה שהוא מייצג. במובן זה, אני מאוד שמחה שחמאס עלה לשלטון. קודם כל, אני חושבת שהוא גוף מאוד מרשים. יש לו בהירות מחשבתית ובדברים מסוימים גם כוח ביצוע. נכון, אני לא מתפעלת מחלק מהמסרים שלו. אני מרגישה אותו כיריב מאוד מאוד נחוש. ואני רואה את זה כיתרון שהוא מאוד עקבי, והוא אומר את הדברים שלו בצורה מאוד חדה. בנושא שלנו, למשל, חמאס אומר בבירור שזה לא אינטרס של הערבים להיות בעד שתי מדינות לשני העמים. זה האינטרס של היהודים. אנחנו, החמאס - הם ממשיכים ואומרים - בעד התקדמות, אבל האינטרס שלנו הוא פלסטין השלמה כמדינה איסלאמית.

זה אכן יעד ברור. זה אינטרס לגיטימי של החמאס וטוב שהם מצהירים עליו בבירור. אבל זה גם צריך להיות ברור שאני כיהודייה – שחושבת שמוצדק שגם ליהודים תהיה מדינה אחת, שתיתן שוויון מלא לערבים החיים בה, אבל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי – אני רואה בדבר הזה איום אסטרטגי עלי. ואני צריכה להיערך אליו ולפעול כך שסיכויי ההתממשות שלו יקטנו. לא אפגע בכוונה באזרחים פלסטינים כדי לקדם את המדינה היהודית, אבל בהחלט אחפש דרכים למנוע מן החמאס לממש את החזון שלו – שהוא האיום עלי. האיום הזה ישפיע על צורת ההתנהלות שלי. והוא חייב להשפיע עליה.

שיח פנים-ישראלי, של יהודים או של ערבים, שמתעלם מן הסכסוך בין יהודים ובין פלסטינים על הארץ ומציע שננהג כאילו הוא אינו קיים, הוא לדעתי שיח מטעה ולא נבון יהיה להסתמך רק עליו. למרות זאת, חלק גדול מהשיח של המיעוט הערבי בתוך מדינת ישראל הוא שיח שמתעלם מן הסכסוך. אני מבינה את הגישה הזאת, אבל לא מקבלת אותה. אי אפשר להתעלם מהסכסוך, בעיקר אי אפשר להתעלם מהסכסוך כשמשמיעים עמדות כמו ששמענו כאן. כי העמדות האלה מדגישות – בצדק – את העובדה שהערבים בישראל הם לא רק פרטים אלא גם קולקטיב, ותובעות להעצים אותו. אבל הן מתעלמות מן העובדה שקולקטיב לאומי מחוזק יכול לממש אחר כך את הרצון לבטל את האופי היהודי של המדינה, בניגוד לרצון של הרוב במדינה. ולכן מדינת ישראל צריכה לפעול לחיזוק הקולקטיב הערבי, אבל גם לצמצום האיום שהקולקטיב הזה מציב על דמותה של המדינה כמדינה יהודית. נדמה לי שחלק מן החברים בקולקטיב הערבי סבורים שכל היסוס של המדינה להכיר במיעוט הערבי, ולהצדיק את תביעתו לביטול אופיה היהודי של המדינה הוא פגיעה בזכויות ומנוגד לשוויון. אני חוששת שהם אינם מבינים שהעמדה הזאת עלולה להיות חרב פיפיות, כי היא מעוררת תחושה של מאוימות והיא עלולה לגרום להחלשת הנכונות לפעול גם לקידום ביטול הסדרים של אפליה.

אני חושבת שעדאלה, כארגון מנהיגותי, צריך לתת לעצמו ולחברה שלו, לחברה שהוא מייצג בהצלחה כל כך גדולה, דין וחשבון אמיתי על מה הוא באמת החזון שלו לעתיד האזור שלנו. הוא צריך להסביר לעצמו ולציבור כולו מה זה "מדינת כל אזרחיה". למה ערבי גאה יכול להיות הומניסט לאומי, ולמה יהודי אינו יכול להיות הומניסט לאומי. למה מדינה יהודית שונה עקרונית ממדינת לאום פלסטינית, שאני מניחה שעדאלה קורא להקמתה. למשל, מה אומר החזון הזה לגבי מעמדם של יהודים במדינה הפלסטינית? אני מניחה שגם היא צריכה, על פי עדאלה, להיות מחויבת לשוויון, לחירות ולכבוד של כל אזרחיה ותושביה. למה לא נאפשר ליהודים המוכנים לחיות בה להישאר, למשל, בחברון? הם יחיו תחת החוק הפלסטיני, אבל למה לא צריך לאפשר להם הגדרה עצמית תת-מדינתית וחופש שפה וחופש פולחן וזמן תפילה במערת המכפלה?

אני חושבת שיש לנו כאן נקודה מאוד מעניינת, ששייכת למחלקה של רמזי. אני מרגישה שחברינו במיעוט הערבי במדינת ישראל מדגישים – בצדק – את ההיסטוריה של נישול ואת הבעיות, האפליה והקיפוח. הם מציגים תמונה – שיש לה בסיס – של מצב של מיעוט חלש, נרדף, מקופח על ידי מדינה חזקה ובלתי צודקת. אבל הם מתעלמים מהעובדה – שגם את ההדים שלה שמענו, ואחרי מלחמת חיזבאללה זה בולט אף יותר – שיש לרבים מהם תחושה אחרת, מנוגדת, שלפיה מי שהיה כוח עולה, הציונות, נהיית כוח נחלש. שבסופו של דבר היהודים יהיו כמו הצלבנים. בסופו של דבר, לפי גישה זו, הזמן פועל לטובתנו. יש פה שילוב של חולשה ותחושת עוול, יחד עם תחושה של עוצמה.

אנחנו לא מדברים על מה תאמר ההיסטוריה. אנחנו מדברים נורמטיבית, על מה מדינת ישראל צריכה לעשות עכשיו ואיך היא צריכה לראות את המיעוט הערבי החי בה. וכאן יש לדעתי אתגר גדול. לטעמי, חזון שתי המדינות הוא מסגרת הדיון. הוא מעורר שאלות רציניות לגבי מדינת ישראל ומעמדו של המיעוט הערבי בה. לדעתי, יש רק מודל אחד שבא בחשבון – מודל של אזרחות ישראלית מלאה ושווה ליהודים וערבים בישראל, תוך כדי כך שהיא שומרת על הרוב היהודי שלה ועל אופיה כמדינת הלאום של העם היהודי ומכירה בזכויות הפרט והקבוצה של המיעוט הערבי. אני מקווה שעדאלה מוכן ללכת עם החזון הזה. אם כן, אני מציעה שיהיה פרויקט אזרחי ממלכתי, שגם עדאלה יקדם אותו, של אזרחות מלאה. אבל אזרחות מלאה כוללת גם שותפות בנטל וגם חובות אזרחיות יחד עם זכויות. ביטוח לאומי לא יכול לבוא בלי שירות לאומי, כי אין דבר שבונה מרקם של חברה בלי תחושה של שותפות. ואם השותפות מותנית בזה שיהודים יאבדו את ההגמוניה, זאת אומרת שלא יהיה מקום אחד בעולם שבו הם רוב בעניינים הקריטיים של שפה, הגירה וכדומה, אני לא בטוחה שהסידור יהיה מספיק יציב כדי להבטיח למיעוט הערבי – שאולי כבר לא יהיה מיעוט – את הזכויות, הרווחה והכוח לגדול, לצמוח, להתפתח ולבחון יחד דרכים של חיים כמיעוט ערבי במדינת ישראל.

אני חוששת שאין רבים בציבור הערבי, כולל בעדאלה, שקונים את החזון הזה. למה אני לפעמים אופטימית? נכון שישראל היא מדינה שרוצה להישאר יהודית ודמוקרטית, והיא רוצה שהמיעוט הערבי בתוכה יקבל שזה אפשרי שהמדינה תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית. נכון שזה מאוד קשה לרוב מנהיגי הציבור הערבי. אני אופטימית, מפני שאני חושבת שלמרות הכל יש פה עסקה אמיתית, שהחזון הזה נותן יתרונות חשובים גם לרוב היהודי וגם למיעוט הערבי. אני חושבת שהאזרחות הישראלית היא משמעותית לאזרחים הערבים של מדינת ישראל. היא לא מושלמת, אבל היא משמעותית. ולכן לאזרחים הערבים – ולא רק למדינת ישראל ולרוב היהודי בה – יש אינטרס לחזק מגמות של מחשבה על המשמעות של האזרחות המשותפת. זה אתגר מנהיגותי גדול מאוד לעדאלה, ואני מקווה שעדאלה יעמוד בו. לא על ידי התפרקות מהקולקטיביות של הערבים, אלא על ידי הכנסת החשיבות של הזכויות הקולקטיביות של הערבים לתוך שיח רחב יותר, שרואה את הדברים בהקשר אזורי, הומניסטי, גלובלי.

עדאלה צריך להמשיך לקדם את הזכויות הקולקטיביות של הערבים – אבל לעשות זאת מתוך הבנה שישראל לא תהיה מדינה יציבה שתוכל להגן על הערבים, אם לא תהיה בה גם הגנה על הזכויות הקולקטיביות של היהודים.