ביום 30.12.2004 הגיש ארגון עדאלה עתירה לבג"ץ, באמצעות עו"ד מרואן דלאל, בדרישה להוציא צו על תנאי נגד היועץ המשפטי לממשלה המורה לו להסביר מדוע לא הוגשו כתבי אישום נגד שני השוטרים יוגב קוגון ואפי תשובה, האחראים לפציעתו והריגתו של המנוח מחמוד אלסעדי ביום 8.12.2003, בגין ביצוע הריגה, גרימת מוות ברשלנות וגרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי הסעיפים 298, 304, ו- 329 לחוק העונשין התשל"ז – 1977. העתירה הוגשה לאחר שהחליטה פרקליטות המדינה לדחות את הערר שהגיש עדאלה נגד החלטת המחלקה לחקירת שוטרים בדבר סגירת תיק החקירה נגד השוטרים בגלל "העדר אשמה". בדומה למסקנת מח"ש, טענה פרקליטות המדינה בהחלטתה שהראיות אינן מצביעות על אשמה.

בעתירה, שהוגשה בשמה של אם המנוח אל-סעדי, נטען כי המסקנה המשפטית שהגיעו אליה הרשות החוקרת והרשות התובעת, לאור הממצאים העובדתיים שאינם שנויים במחלוקת, הינה מוטעית, דבר המצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה לא להאשים את השוטרים שירו שלא כדין במנוח מחמוד אל-סעדי.

האירוע נשוא העתירה התרחש ביום 8.12.2003 בשעות הערב, בעת שנסע המנוח מחמוד אלסעדי (17) מרמלה לכיוון ביתו שבלוד. אלסעדי נהג במכונית מסוג מאזדה משפחתית בצבע כסף. באותה עת, עקב כוח סמוי של משטרת רמלה, בלבוש אזרחי, אחר בית ברמלה בחשד שמתקיים בו סחר בסמים. כוח זה כלל, בין השאר, שתי מכוניות שאינן מזוהות כמכוניות משטרה - טיוטה היילקס לבנה ואופל קורסה. במהלך ההמתנה דיווח אחד התצפיתנים, תומר פרג, על כך ששמע יריות. הוא ייחס אותן ל"מכונית מאזדה בצבע לבן," שבה זיהה "שני בני מיעוטים," כך על פי דו"ח הפעולה שמילאו השוטרים לסיכום אירועי אותו לילה, לרבות דו"ח הפעולה של פרג עצמו. בעדותו בפני מח"ש ציין פרג כי הרכב שנהג בו המנוח אלסעדי אינו אותו רכב שייחס אליו את הירי.

זמן קצר לאחר מכן, ראו השוטרים את המאזדה שבה נהג מחמוד אלסעדי עם שני חבריו, ועל אף שצבעה כסוף ובה היו שלושה נוסעים, הוחלט להיצמד אליה. בפינת הרחובות ההסתדרות ובן צבי, צומת מוארת ומרכזית בלב רמלה, עצרה המאזדה ברמזור אדום, מאחורי מונית שעמדה שם גם כן. הטיוטה נעצרה מאחוריה, האופל משמאלה.

העותרים הראו כי השוטרים ירו לא פחות מ- 15 כדורים לעבר המנוח. על פי דו"ח נתיחת הגופה שנערכה מייד לאחר הריגתו של אלסעדי, מסתבר כי המנוח נורה מקדימה ונפגע בחזה. כמו כן, הוא נורה מאחורה דבר אשר גרם למותו.

השוטר יוגב קוגן טען בחקירה של מח"ש, כי הוא ירה לעבר הנהג מאחורה, מכיוון שחש סכנה לחייו כאשר הבחין שאורות המכונית האחוריות דלוקות, וחשב שהמנוח מתכוון לחזור אחורה ולדרוס אותו. השוטר אפי תשובה טען, כי המנוח כיוון לעברו אקדח, ובעת שחש סכנה לחייו הוא ירה במנוח מקדימה.

אשר לירי במנוח, נכתב בהחלטת הפרקליטות, כי "לאור העובדה, כי האירוע התרחש בחשכה, בעונת החורף, ויש אף ראיות מסוימות לפיהן חלונות רכב המזדה היו כהים, הרי שהעובדה שרק השוטר שעמד מול המנוח העיד כי ראה אקדח שהוחזק על ידו אינה מעוררת תמיהה". עוד כתב עו"ד שי ניצן מהפרקליטות, כי בניגוד לטענת עדאלה בערר, את צעקת השוטר "אקדח", שמע שוטר נוסף שנטל חלק באירוע והעיד על כך.

עו"ד ניצן טען, כי השוטר שעמד מול המנוח ניצב נוכח סכנת חיים ברורה וממשית, והחלטתו לירות במנוח לשם הגנה עצמית מוצדקת לכאורה.

אשר לשוטר שירה במנוח מאחור, נטען, כי על פי הראיות גם הוא היה נתון לכאורה בסכנת חיים ממשית ומיידית, וזאת לאור נסיעתו הפרועה של המנוח עובר לירי ולאור כוונתו הברורה לנסוע שוב לאחור לכיוון השוטר. עוד נטען, כי גירסתו של השוטר, כי חשש להימחץ על ידי הרכב בו נהג המנוח סבירה מאוד.

עו"ד דלאל טען בעתירה, כי השוטר קוגון בחר, כצעד ראשון, להשתמש באמצעי הכי מסוכן והכי קטלני מבלי אפילו להזהיר את המנוח קודם לביצוע הירי, ובכך הפר קוגון את חובת האזהרה המוטלת עליו על פי דין. עוד נטען, כי במידה והשוטר קוגון אכן ניצב נוכח סכנת חיים, הוא היה יכול לברוח הצידה, או לירות בגלגלי הרכב.

עוד טען ארגון עדאלה, שעדויותיהם של השוטר תשובה ושוטר אחר שנכח באירוע מנוגדות לטענת הפרקליטות בדבר החשכה בזמן האירוע. שכן, השוטר תשובה אמר בחקירתו שהראייה היתה טובה, ושוטר אחר אמר בעדותו בפני מח"ש שהיה אפשר לראות מבעד לחלונות הרכב של המנוח.

בעתירה הודגש בנוסף, כי הפרקליטות לא נתנה את הדעת בעניין הזיהוי המוטעה של הרכב. בנוסף נטען, כי החלטתו של היועמ"ש לא להגיש כתבי אישום נגד השוטרים, למרות הראיות החותכות נגדם, מעידה על הזלזול בזכות החיים של הערבים אזרחי המדינה.

עוד ציין ארגון עדאלה בעתירה, כי אף אחד מהשוטרים שנכחו באירוע לא טען שהמנוח החזיק אקדח, וחלק מהם אף ענה בשלילה כשנשאלו ישירות על הנושא בחקירת מח"ש. השוטר תשובה טען בחקירתו במח"ש, שקודם לירייה הוא צעק "אקדח", אך שוטרים שהיו לידו טענו כי לא שמעו זאת.

עוד הבהיר ארגון עדאלה, כי לא נמצאו טביעות אצבע של המנוח על האקדח שנמצא ברכב המאזדה. ובדו"ח הנתיחה לאחר המוות צוין כי לא נמצאו שרידי ירי על ידיו של המנוח.

בהודעתו למח"ש ציין אריק בראון, תושב רמלה שגר לא רחוק מהצומת ועמד ליד הרמזור בו נהרג המנוח מחמוד אל-סעדי, עולה, כי, השוטרים ירדו משתי מכוניות והתחילו לירות על המאזדה. עוד אמר מר בראון בעדותו, כי: "...הרכב [המאזדה- מ.ד.] עצר בנתיב הימני של רח' בן צבי לפניו היתה מונית ברמזור. ואז הגיע רכב מסחרי לבן הוא נתן מכה מאחורה התנגש בכוונה במאזדה ומהצד בא אוטו מושכר קטן...מהרכב המושכר ירדו או ארבעה או חמישה אנשים. ראיתי שניים אשר ירדו מהרכב ושניים היו עם אקדחים וירו על הגלגלים. הם היו על אזרחי בלי כובעי משטרה ובלי כלום ואי אפשר היה לדעת כי הם שוטרים. אחרי שהשניים ירו על הגלגלים בא עוד שוטר וירה דרך השמשה הקדמית מהצד של הנהג...כשראו אותו אמרו השוטרים שהוא מת. אחד השוטרים שהוא אחראי עליהם קרא לכל השוטרים ואמר להם אני הרגתי אותו ואז הם שמו את הכובעים על הראש...".

עו"ד דלאל הדגיש, כי העתירה מעלה סוגיה עקרונית בדבר יחס המשטרה כלפי האזרחים הערבים "החשודים". בדרך כלל, המפגש בין המשטרה והאזרחים הערבים טעון ביחס עוין מצד המשטרה, במיוחד כשמדובר בצעירים. עוד הוסיף עו"ד דלאל, כי החלטת היועמ"ש לא להגיש כתבי אישום הינה החלטה בלתי סבירה, ושעל אף שהחלק העובדתי אינו שנוי במחלוקת, אלא שהמסקנה המשפטית שהגיע אליה היועמ"ש הינה מוטעית.

ארגון עדאלה הדגיש, כי מוטלת חובה על היועמ"ש לאכוף את החוק גם על הרשות המבצעת, ובמיוחד כשהאחרונה מפרה את החוקים וגורמת למותו של אדם, באמצעות המשטרה.

בג"ץ 12000/04, לביבה סעדי ואח' נגד הייעץ המשפטי לממשלה

 לכתב העתירה