בשולחן עגול וירטואלי זה, עדאלה מעלה את השאלה אם ארגוני זכויות אדם צריכים להמשיך להגיש לבג"ץ עתירות העוסקות בשטחים הכבושים. כידוע היטב, ב-40 שנות כיבוש בג"ץ קיבל רק קומץ עתירות מבין אלפים שהתייחסו לשטחים. מדיניותו השיפוטית הברורה של בית המשפט העליון בכל השנים האלה היתה לאשר את פעולותיו של הצבא הישראלי בשטחים, ללא התחשבות במשפט הבינלאומי.

אפשר לטעון כי המשך הפנייה לבג"ץ עלול להיראות כמתן לגיטימציה לכיבוש. בנוסף, קיימים הבדלים דרמטיים בין הרטוריקה שנוקט בית המשפט לבין התוצאות המעשיות של החלטותיו. בעוד שלעתים קרובות אפשר להסיק מהרטוריקה המשפטית שהצדק נעשה, בפועל ההחלטות שמקבל בית המשפט מעניקות אישור להפרות החמורות של זכויות האדם שמבצע הצבא הישראלי. יתרה מזו, פניות נוספות לבג"ץ עשויות ליצור את האשליה שההליך התקין נשמר ומכובד ושהצבא הישראלי פועל תחת מגבלות משפטיות. פנייה לבג"ץ, אפשר להוסיף ולטעון, רומזת כי בית המשפט של הכובש הוא המקום שבו ניתן מענה להפרות זכויות אדם שנובעות מהסכסוך.

בניגוד לכך אפשר לטעון, שבית המשפט העליון הישראלי לעולם לא יצליח להפוך את הכיבוש ללגיטימי מנקודת הראות של הפלסטינים והקהילה הבינלאומית, יהיו ההחלטות שיקבל אשר יהיו. אם בתי המשפט בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, שבניגוד לבית המשפט העליון בישראל קיבלו לעתים קרובות החלטות לטובת קורבנות שחורים, לא נתנו לגיטימציה לאפרטהייד, איך יכול בית המשפט הישראלי – המעניק אישור לפעולות של הצבא המפירות את המשפט הבינלאומי באופן יומיומי – לתת לגיטימציה לכיבוש? בנוסף אפשר לטעון כי לבית המשפט העליון יהיה נוח מאוד לא להמשיך לדון בעתירות שעניינן השטחים הכבושים, משום שאז יוכל להימנע ממתן פסיקות הגורמות לו להצטייר כבית משפט לא דמוקרטי בעיני העולם. ארגוני זכויות אדם שימשיכו לחפש מפלט בבית המשפט העליון, יוכלו לכל הפחות ליצור תיעוד של הפרות זכויות האדם בשטחים. תיעוד זה יוכל לחזק את המאבק הבינלאומי נגד הכיבוש.

מה המחשבות שלך בסוגיה השנויה במחלוקת הזאת?