ארגון עדאלה הגיש בסוף ינואר 33 בקשות לביטול צווי הריסה, שהוצאו במעמד צד אחד, נגד בתים בכפר הלא-מוכר אום אל-חיראן שבנגב. בבקשות נטען, בין היתר, כי לא התקיימו החלופות על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, אשר על-פיהן מוסמך בית המשפט להוציא צו הריסה במעמד צד אחד. כמו כן נטען, כי טענות המדינה, שלפיהן לא היתה אפשרות לאתר את בעלי הבתים שנגדם הוצאו צווי ההריסה, אינן נכונות ומקורן במצג שווא שהציגה המדינה לפני בית המשפט.

בבקשות, שהוגשו ב-30 בינואר 2006 על-ידי עורכי הדין סוהאד בשארה ונביל דכואר מארגון עדאלה, נטען כי המדינה ידעה או היתה יכולה לדעת את זהות בעלי הבתים, והוכחה חותכת לכך היא העובדה שבאפריל 2004 הגישה נגדם תביעות לסילוק יד ופינוי, אשר בהן פירטה את שמות בעלי המבנים או המתגוררים בהם ללא כל קושי. אי-לכך, לא היתה סמכות לבית המשפט לתת צווי הריסה על-פי חוק התכנון והבנייה. לא כל שכן, לא היתה לו סמכות לתת אותם במעמד צד אחד. עובדה זו מוכיחה, כך נטען בבקשות, כי המדינה פעלה בחוסר תום לב, תוך כדי ניצול לרעה של הליכי בית משפט ובניסיון לקבל החלטות שיפוטיות במעמד צד אחד.

עוד צוין בבקשות, כי עצם הוצאת צווי הריסה, ביצוע של צווים אלה והשארת המשפחות ללא קורת גג, מהווים סכנה לחייהם ולגופם של המבקשים ותושבי הכפר, גברים, נשים וילדים, המוגנים אף הם בחוקי היסוד.

הכפר אום אל-חיראן הוקם בשנת 1956 או בסמוך לכך, בתקופת הממשל הצבאי, כאשר בני השבט התבקשו, בצווים מטעם המושל הצבאי, לעבור ממקום מגוריהם אז, ואדי זובאלה (כיום אדמות בשליטת קיבוץ שובל) אל מקום מגוריהם הנוכחי. מאז מתגוררים בני השבט באותו מיקום, בכפר אום אל-חיראן. כאמור, בשנת 2004 הגישה מדינת ישראל תביעות לפינוי וסילוק יד נגד כלל תושבי הכפר, המונים יותר מ-300 נפשות, וכיום מתוכנן במקום יישוב יהודי, שעתיד להיקרא "חירן". עדאלה מייצג את התושבים בתביעות אלה, שעודן תלויות ועומדות בפני בית משפט השלום בבאר שבע.

ב"ש 8477/03, אבו אלקיעאן עלי נגד מדינת ישראל (תיק פתוח)