בעתירה שהגיש מרכז עדאלה לבג"ץ, בשם העיתונאי והמחבר אנטואן שלחת, התבקשו השופטים להורות לשר הפנים לבטל את הצו שהוציא נגד מר שלחת, המונע ממנו לעזוב את הארץ במשך 12 חודשים. בעתירה, שהוגשה ב-21 בינואר 2006, התבקש בג"ץ גם להורות לשר הפנים לא להפעיל את סמכותו למנוע יציאתו של אזרח מישראל, אלא אם כן מתקיים חשש קרוב לוודאי כי היציאה מהארץ תפגע בביטחון המדינה. המבחן הנוהג כיום להפעלת סמכות דרקונית זו של שר הפנים הוא "חשש כן ורציני", שמקורו בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1948.

שר הפנים הוציא את הצו נגד מר שלחת מכוח תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ-לארץ), התש"ח-1948. בעתירה, שהוגשה על ידי עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, נטען כי שר הפנים הוציא את הצו האוסר על מר שלחת לצאת את הארץ בחוסר סמכות, הואיל ומר שלחת לא התכוון לצאת מישראל ואף לא תיכנן לעשות זאת. כן נאמר בעתירה, כי הואיל והזכות לצאת מישראל היא זכות חוקתית המעוגנת במפורש בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לחייב את שר הפנים לאמץ מבחן מקשה יותר על הפעלת סמכותו הדרקונית: לא רק חשש כן ורציני לפגיעה בביטחון המדינה, אלא חשש קרוב לוודאי לכך.

העותרים הוסיפו וטענו, כי שר הפנים הפר את המחויבות של מדינת ישראל לכבד את זכות היציאה מהארץ, המעוגנת בסעיף 12 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות משנת 1966. ישראל היא צד לאמנה זו, וממשלת ישראל אישררה אותה בשנת 1991. כאמור, נטען בעתירה כי חובה על שר הפנים לאמץ את מבחן החשש הקרוב לוודאי לפגיעה בביטחון המדינה. זהו גם המבחן שאומץ על ידי ועדת זכויות האדם באו"ם בפרשנותה המוסמכת לסעיף 12 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות.

העותרים הדגישו כי הצו שהוציא שר הפנים מפר את זכותו של מר שלחת להליך הוגן, שהיא זכות יסוד במשפט הישראלי. שר הפנים מנע ממר שלחת לצאת מישראל בטרם שמע את עמדתו של האחרון. כמו כן, ההחלטה למנוע ממר שלחת לצאת את הארץ התבססה על חומר סודי, שלא נגלה לעיניו של מר שלחת לא לפני הוצאת הצו המונע ממנו לצאת את הארץ וגם לא אחר כך.

העותרים צירפו לעתירה שני תצהירים לזכותו של מר שלחת, האחד מטעם הסופר סמי מיכאל והשני מטעמו של הפרופסור ששון סומך, חתן פרס ישראל ומי שלימד ספרות ושפה ערבית באוניברסיטת תל אביב במשך 40 שנה. בתצהירו מציין סמי מיכאל, בין השאר, כי:

"כקורא של יצירותיו וכתיבתו של אנטואן התפעלתי מיכולתו למצוא את המשותף, מקפדנותו לאמץ ערכים הומניים וכן מסגנון כתיבתו הענייני.

אני סבור כי אנטואן, הן בתרגום יצירות עבריות לערבית והן בתחום פעילותו הציבורית, תרם תרומה נכבדה להבנה, לקרבה, לסובלנות ולידידות בין שני העמים: הישראלי והפלסטיני. על כן כל ניסיון להצר את צעדיו של שלחת, בכל דרך שהיא, ישרת בסופו של דבר את שוחרי השנאה והאיבה הזוממים לנפץ חלום של התקרבות בין שני העמים".

"מאמריו הרבים של אנטואן, וכן מספר ספרים שלו שהתפרסמו בעשורים האחרונים, מעידים על מסירותו לנושאים שבהם הוא עוסק ומציבים אותו כמבקר ספרותי מעולה וכמשקיף נבון וביקורתי על אורחותיה של התרבות העברית העכשווית.

בנוסף, תרגומיו הרבים של אנטואן מהתרבות הישראלית ללשון הערבית נראים לי כבעלי ערך רב. מדובר בתרגום יצירות פרוזה, שירה ודרמה. מפעלו העכשווי של אנטואן הוא תרגום האוטוביוגרפיה של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך'. יש לקוות כי תרגום זה ייצא בקרוב.

אין לי ספק כי אנטואן הוא אחד המתרגמים הטובים ביותר לערבית מעברית בימינו. בכך הוא ממלא תפקיד חשוב בהיווצרות דיאלוג בין שתי התרבויות".

מר שלחת הוא יוצר פורה ומתרגם מעולה מהשפה העברית לשפה הערבית. בין שאר יצירותיו ניתן למנות שני מחזות, ביקורת ספרות ענפה ומאמרים פובליציסטיים רבים. הוא גם היה עורך בעיתון "אל-איתיחאד" ובעיתון "פסל אל-מקאל". הוא תירגם, בין השאר, את היצירות שלהלן:

הוא גם ערך את תרגום ספרו של סמי שלום שטרית לערבית: המאבק המזרחי בישראל 1948-2003: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה (2003).

ביום 13.2.2006 הגיש שר הפנים את תגובתו לבית המשפט. במסגרתה הוא חזר על טענתו כי קיים חשש כי יציאתו של מר שלחת מהארץ עלולה לגרום לפגיעה בביטחון המדינה. באותו יום, 13.2.2006, הגיש עדאלה בקשה לקיום דיון דחוף בעתירה.