לפניית עדאלה ביום 20.2.2005, פנה עדאלה אל היועץ המשפטי לממשלה, שר הפנים ושר התעשייה והמסחר, בבקשה לבטל את ההליכים המשפטיים לפינוי תושבי הכפר הבלתי מוכר עתיר – אום אלחיראן (להלן: "הכפר") ולבדוק חלופה תכנונית של הכרה בו.
תושבי הכפר נמצאם בו מזה כ- 49 שנים (משנת 1956), לאחר שהועברו אליו על ידי צווים של המושל הצבאי בדרום באותה תקופה. לתושבי הכפר הוחכרו כ- 3000 דונם לשם עיבוד ורעיה. מקום מושבם המקורי של תושבי הכפר היה אזור ואדי זובאלה (אזור קיבוץ שובל כיום) בו הם התגוררו ועבדו בחקלאות משך מאות שנים. אחרי גירושם מהאזור, הועברו קרקעות בני המשפחה לחזקת קיבוץ שובל לשם עיבוד.
באוגוסט 2001, הגיש מינהל מקרקעי ישראל "דו"ח מצב ישובים חדשים ומתחדשים" למשרד ראש הממשלה. הסקר העלה 68 יוזמות שונות להקמת נקודות התיישבות ברחבי המדינה. בין הישובים המתוכננים אשר הופיעו בדו"ח היה ישוב בשם חירן, שאמור להיות ממוקם בנגב הצפוני, באזור נחל יתיר ובסמוך לכפר הנ"ל. בדו"ח המינהל, אובחנו מספר "בעיות מיוחדות" שיכולים להשפיע על תכנון והקמת הישוב. תחת סעיף זה, הוגדרה האוכלוסייה הערבית בדואית באזור, קרי תושבי הכפר, כ"בעיה מיוחדת". הישוב חירן אושר להקמה על ידי הממשלה בהחלטה מס' 2265 מיום 21.7.2002 ובמועצה הארצית לתכנון ובניה ביום 9.4.2002.
באפריל 2004, הגישה מדינת ישראל, לבית משפט השלום בבאר שבע, תביעות פינוי כנגד כלל תושבי הכפר, המונים כ- 1500 תושבים. התביעות התבססו בעיקרן על הטענה, כי תושבי הכפר משתמשים בקרקע מדינה ללא כל רשות, ועל כן עליהם לפנות את הכפר ולהימנע מלהיכנס למקרקעין בעתיד.
בפניה טען עדאלה, באמצעות עו"ד סוהאד בשארה, בשם התושבים, כי הגשת תביעות הפינוי, בנסיבות העניין, נעשית היא בחוסר הגינות, ללא בדיקת המסכת העובדתית הרלוונטית, ללא בדיקת חלופות תכנוניות של הכרה בכפר, בניגוד להבטחות מנהליות בנושא, תוך כדי פגיעה קשה בזכויות יסוד של תושבי הכפר, שכן היא לא מצמיחה כל תועלת לציבור, שלא לתכלית ראויה ומפלה באופן בוטה ביותר על רקע לאום.
בנוסף, נטען בפניה, כי באזור הכפר קיימות מספר התיישבויות בודדים בהן מתגוררות משפחות יהודיות. עובדה זו, בנוסף לתכנון הקיים לישוב חירן וכוונת הרשויות לפנות מהאזור את תושבי הכפר, יוצרת, בסופו של התהליך, מרחבים של הפרדה גזעית על בסיס לאום, בדומה לאזורי ההפרדה אשר נוצרו בזמן משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.